מכתבים למנהל
לאסטרטגיה חדשה נגד שריפות כפריות
מה עשינו תשע שנים אחרי השריפה בפדרוגאו? מאז 1863, עם ביטול חוק המורגדיו, הרכוש הכפרי חולק לחלקות קטנות יותר, שכיום לא כדאיות מבחינה כלכלית. חוק המורגדיו קבע ששטחים כפריים ואחוזה גדולים אינם ניתנים להפרדה. הנכסים לא חולקו בין כל היורשים, כשהם הועברו במלואם לבן הבכור.
אנחנו תלויים בטבע, שמספק לנו חמצן ומים, אבל אנחנו אפילו לא חושבים להעריך את הטבע הזה בלי להרוס אותו, באמצעות אסטרטגיה שבה אזורים עירוניים, ולא בעלי קרקע, משלמים על שטחים ירוקים שמורים ששמים קץ לשריפות כפריות גדולות. עכשיו, מי משלם על ניקוי שיח קטן באמצע הגבעה? פריצת שריפות רחבה, המסוגלת להקל על כיבוי האש, צריכה להיות מקור הכנסה לבעל הקרקע, ולא אובדן פשוט של כושר הייצור שלו. איזה יתרון יש לבעל יער אלונים יפה אם הוא לא כורת אותם כדי למכור את העצים?
אם לא נשנה את חוק הירושה, ונמנע מאלפי חלקות אדמה חדשות שאינן כדאיות מבחינה כלכלית להפוך לפצצות זמן מתקתקות, אם לא נתגמל את הבעלים של נופי טבע נקיים ובטוחים (באמצעות אקוסאלדו שמתגמל את הבעלים), אם לא ניצור פסיפסים מגוונים עם מיני יערות שונים, מה אנחנו מצפים שיקרה? אי אפשר לפתור בעיה גדולה על ידי התעקשות לשמור על אסטרטגיה כושלת, וגם לא על ידי השקת כסף לכיבוי שריפות, במקום למנוע אותן.
חוסה קוואליירו, מאטוסינהוס
גזר דין במקרה של אודיר
השוטר שבאופן מופגן ומבלי להיות "בהגנה עצמית" (!), רצח את אודיר מוניז, נידון למאסר על תנאי. עקבתי אחרי התהליך כמה שאפשר דרך העיתונים והטלוויזיה.. בשום הזדמנות לא הוזכר שאודייר החזיק אקדח. וסכין או פגיון (אם היה) אינם הורגים מרחוק. אם כוח משטרה חושש מבריחה או תקיפה, בסופו של דבר, יכול לירות בשביל הרגליים. לעולם לא לחזה או לראש.
Domicília Costa, Vila Nova de Gaia
השתקפות של פדרו נורטון
שוב טקסט של פדרו נורטון, שאיתו אני נוטה להסכים, גרם לי לחשוב על הזמנים המוזרים שבהם אנו חיים. ואם זה נכון שהתזות השוויוניות שכולנו שווים וטובים ויכולים לחלוק הכל בשלום הביאו למה שקרה עם ה'אימפריה' הסובייטית, אני גם שואל אם מערכת שבה מעטים יכולים לצבור הכל יכולה להכיר בחוסר המוסריות של עצמה ולנסח את עצמה מחדש בעצמה. אולי אני פסימי אבל אני לא מאמין בטובות המהותית של אלה שמחזיקים בכוח ולכן אני חושב שאף אחת מהמערכות אינן, לרעת האנושות, רפורמות עצמיות.
חורחה מוניקה, פארדה
קדימה, בואי אל המוט שלי…
בין אם נרצה ובין אם לא, ההופעה והצמיחה המהירה של צ'גה ראויה לתשומת לב ולימוד מכל מי שרוצה להבין את המדינה בהיבטיה החברתיים והפוליטיים. בין הסיבות המעניינות השונות בהיסטוריה הקרובה של צ'גה, אסתכל במיוחד על אלו שמשכו את תשומת ליבי לאחרונה. זה הפך תדיר וחוצה במונחים גיאוגרפיים שראשי ערים שנבחרו בכרטיסי צ'גה יפוטרו, ובלי לכבד אפילו את תקופת הגועל, מצטרפים למפלגה שמובילה במונחים יחסיים ובעלת רוב מוחלט במועצת העיר ומציעה להם כמה תיקים. ההעברות המהירות האלה מראות בבירור שליצורים האלה לא אכפת בכלל מפוליטיקה. הם השתמשו בנסיעה על העגלה של צ'גה כדי להגיע במהירות לכוח ולהטבות וההרשאות שלו.
שאלה מוזרה נוספת היא מה רואים בבחירות פנימיות בפדרציות מדינתיות. יש כמה פדרציות שבהן מתחרים כמה מועמדים, וזה בעצם בריא, מבחינה דמוקרטית. מה שמוזר הוא שכל המועמדים אומרים שהם מעריצים מושבעים של ונטורה! אם כן, מה מפריד ביניהם? גם אם היו אומרים שהם תומכים בונטורה בימי שני, רביעי ושישי והאחרים בימי שלישי, חמישי ושבת וביום ראשון כולם הלכו למיסה, עדיין לא הייתי הולך! ריח הכוח כל כך טוב.
אבל מבחינתי, החידה הגדולה ביותר של צ'גה נקראת ריטה מטיאס. איך זה שמתוך 60 צירים שנבחרו היא הפופולרית והפעילה ביותר בפרלמנט ומחוצה לו?
הלדר פנקדס, סוברדה