חסד שנקרא ג'ואנה

אני לא בטוח איפה אתה גר, אני רק יודע שאתה גר מעלי ושאנחנו חולקים לפעמים את המעלית בדרך למטה. היופי האדמוני שלה גורם לי לחשוב על ציוריו של רובנס, על אחת משלוש הגראסות, כאילו עזבה את הפריים כדי לתקשר, לרגע, עם הנפוץ מבין בני התמותה: אני. אנחנו אף פעם לא מחליפים יותר משתיים או שלוש מילים, ובכל זאת, נוכחותו כופה את עצמה לימים שבהם אנחנו במקרה מתראים לשניות בלבד.

אתמול זה קרה שוב. נכנסתי למעלית והיא כבר הייתה שם, בחן יוצא דופן של מישהי לובשת שמלה בצבע ירוק בקבוק, ארוכה עד הקרסוליים. שערה, ארוך וגלי, היה קשור בצד אחד בסיכה ישנה; הסנדלים הרומיים, שנלבשו משימוש, חשפו ציפורניים מטופחות, צבועות בוורוד. ופתאום היה במעלית ריח של לבנדר, כמו דרום צרפת. אתמול קרה גם שהדוור תפס אותנו כשיצאנו מהבניין ואמר בקול רם, עם היכרות של מישהו שמכיר אותה מילדות:

– זה בשבילך, מיס ג'ואנה.

אחר כך תיקנתי את שמו. עכשיו היה לו שם לפנים המנוקד בנמשים על ידי איזה פולוק מהטבע. אני לא יכול להגיד שאני מחבב אותה, כי אנחנו לא מכירים אחד את השני. אבל האם אתה צריך לדעת את זה כדי לאהוב את זה?

אני לא מכיר אדמוניות או ים. אף פעם לא שתינו קפה ביחד, אף פעם לא החלפנו מילה. אני לא יודע גשם או אלוהים. אולי אני אפילו לא מכיר את אלה שאני חושב שאני מכיר ואוהב. ועדיין, החיבה שלי היא חד משמעית, כי אולי החיבה שלנו לא תלויה באחר, אלא רק בנו.

אני יודע שאני אוהב את ג'ואנה שאני מכיר בלי לדעת. לא אכפת לי אם היא לא מה שאני רואה ומרגיש. אני רק יודע שיש חסד בכל הדברים שאנחנו אוהבים בלי לצפות לתמורה.