לפני איש הפלדה של זאק סניידר, איימי אדמס ניסתה להרוג את קלארק קנט בסמולוויל
"סמולוויל" מרבה ללהק בתפקידי משנה שחקנים מתקשורת "סופרמן" בעבר. מיד, אנט אוטול (לאנה לאנג ב"סופרמן השלישי") הייתה חלק מההרכב הראשי בתור מרתה קנט. פעם עניין אהבה לקלארק קנט של כריסטופר ריב, אוטול הייתה עכשיו אמא לקלארק של טום וולינג. ריב עצמו הופיע בקומץ פרקים בתור האסטרונום ד"ר וירג'יל סוואן, שעוזר לקלארק ללמוד יותר על מאיפה הוא מגיע. טרנס סטמפ, גנרל זוד בעצמו ב"סופרמן" ו"סופרמן השני", החליף תפקידים ודיבב את אביו הקריפטואני של סופרמן ג'ור-אל.
לשחקני "סמולוויל" אחרים היו קשרים רחבים יותר של יקום DC. בעוד מייקל רוזנבאום גילם את לקס לות'ר ב"סמולוויל", הוא גם השמיע את הפלאש ב"ליגת הצדק". ג'ון גלובר, שגילם את אביו של לקס ליונל, דיבב בעבר את חידות ב"באטמן: סדרת האנימציה". אבל אני סוטה.
עם זאת, באופן מצחיק, התוכנית כללה גם א עָתִידִי "סופרמן" מככבת בקאסט שלה. שנים לפני שאיימי אדמס פרצה עם "Enchanted" והרבה לפני שגילמה את לויס ליין ב"איש הפלדה" ובסרטי ההמשך שלו, הייתה לה הופעת אורח של פרק אחד ב-"Smallville".
בעונה 1 פרק 7 "Craving" (שכתב מייקל גרין), אדאמס גילם את ג'ודי מלוויל, סטודנט עם עודף משקל בסמולוויל High שמנסה לרדת במשקל עם דיאטה של שייק ירקות. לרוע המזל, הירקות בשייקים גדלו בשדה מלא קריפטוניט. ג'ודי יורדת במשקל דֶרֶך גַם מהר וכדי לחדש את עצמה, הגוף שלה מפתח את היכולת לשאוב שומן גוף מבעלי חיים חיים ומבני אדם.
"סמולוויל" היה "סופרמן" בדרך של "באפי קוטלת הערפדים", שפירושו שימוש בכוחות-על כמטאפורות לאתגרי התיכון וההתבגרות. הנושאים שנחקרו דרך המטמורפוזה של ג'ודי הם, ברור מאוד, דימוי גוף והפרעות אכילה.
איימי אדמס שיחקה פריקית של מטאור ב-Smallville's Craving
"Craving" שודרה ב-2001, והקבלה החברתית של אנשים בגודל גדול התקדמה מאז (אם כי לא אוניברסלית, כמובן). "Craving" צוטט כפרק "Smallville" שהזדקן גרוע במיוחד.
בחלקים המוקדמים של הפרק כשג'ודי מנסה לרדת במשקל, בעיות דימוי הגוף שלה ומטרותיה מוצגות באהדה. כשהיא משתנה, היא בעיקר מפוחדת מהרעיון לפגוע באנשים, כולל כשהיא תוקפת את קלארק ופיט רוס (סם ג'ונס השלישי) בשיא.
האדם היחיד שג'ודי מכוון אליו בכוונה הוא דסטין (אלכס ריי), שהציק לה ואז ניסה להתחבר אליה ברגע שהיא ירדה במשקל. אמנם הנחת היסוד של הפרק הזה עשויה להזכיר לכם את "Thinner" של סטיבן קינג, אבל ההשוואה הטובה יותר היא "קארי" (במיוחד הרומן, שאחת הסיבות לכך שקארי מציקה היא בגלל משקלה). כמו "קארי", "Craving" מזדהה עם ג'ודי אבל לא מתרץ תוצאות אלימות.
אבל שימו לב לשמה – מלוויל. כמו הרמן מלוויל, מחבר "מובי דיק", הסיפור המפורסם ביותר על לווייתנים וציד לווייתנים בספרות האנגלית. "לווייתן" הוא עלבון מומלץ לאנשים גדולים (תחשבו על "הלווייתן", סרט בכיכובו של ברנדן פרייזר כאדם עם השמנה חולנית ואשר הוא ממש fatphobic) וג'ודי אחד סובל במהלך הפרק. הבחירה הזו גורמת להרגשה כאילו הפרק מתחיל להקניט אותה. אמנם המצלמה לרוב לא מסתכלת על איימי אדמס בחליפת שומן שמגלמת את ג'ודי בסצינות המוקדמות, אבל היא עושה זאת בשינוי שלה (כמו כשהלסת שלה מתנתקת עם איזה CGI נקודתי) ובתוצאות של הפרעת האכילה שלה.
לחברה בכלל יש דרך ארוכה לעבור כדי להתייחס לאנשים כמו ג'ודי מלוויל באהדה אמיתית. נכון ב-2001, נכון עכשיו.