החלטת הסרט One Wizard of Oz שינתה את כל הסיפור של הספר

"הקוסם מארץ עוץ" היה אחד הסרטים הקלאסיים הראשונים שראיתי אי פעם. "עוז" הוא אחד מסרטי הילדות האהובים על אמי, והיא התעקשה שנצפה בטלוויזיה המשודרת שלו כשהייתי בערך בן שש. אני עדיין זוכר שהתעצבנתי בהתחלה על כך שחסר לי "פאוור ריינג'רס", רק כדי להיסחף ונמשך לסיפור על דורותי גייל (ג'ודי גרלנד), במיוחד ברגע שהיא הגיעה לארץ עוץ הצבעונית. בשנת 2023, זכיתי לגמול לאמא שלי על הזיכרון הזה בכך שלקחתי אותה להקרנה בתיאטרון של הסרט.

"הקוסם מארץ עוץ" ימלאו לו 100 עוד מעט, והוא יעבור מאה שנה כאחד הסרטים המפורסמים והאהובים ביותר שקיימים. כמה אירוני לדעת שכאשר "Oz" נוצר, MGM לא הייתה בטוחה שהקהל לא יקנה לעולם הפנטזיה של הסרט. "עוז" כבר הייתה סדרת ספרים פופולרית מאת פרנק ל. באום, אבל קריאה וראייה הם שני דברים שונים מאוד.

כפי שתועד על ידי מוזיאון עוץ (ממוקם כראוי בוואמגו, קנזס), MGM דאגה במיוחד איך הסרט שלה ייראה לצד "שלגיה ושבעת הגמדים" של דיסני. זה כבש את הקהל (אפילו הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט) עם עולם האגדות המונפש שלו.

MGM דאגה אם "קהלים בכל הגילאים (לא רק ילדים) [would] להאמין ולקנות כרטיסים לסיפור כזה, שמציגים שחקנים לעומת אנימציות?", כפי שניסח זאת מוזיאון עוץ. הפשרה שלהם, במקום לצמצם את ארץ עוץ עצמה, הייתה לרמוז שההרפתקה כולה הייתה רק החלום של דורותי. שום רמז כזה לא נכח בספר של באום, שם עוז אמיתי כמו קנזס.

בספר "עוץ" הראשון של פרנק ל. באום, "הקוסם המופלא מארץ עוץ" של המאה ה-19, דורותי עדיין חוזרת הביתה כשגלינדה המכשפה הטובה מנחה אותה להשתמש בנעלי הקסם שלה (נעלי כסף בספר, ולא נעלי רובי כמו בסרט). אבל במקום להתעורר במיטה, עם ה"ואת היית שם!" המפורסם. דיאלוג כשהיא מביטה בפנים המקיפות אותה, דורותי מוצאת את עצמה באמצע ערבה והיא בורחת הביתה.

התנשאות של "רק חלום" היא העובדה שהבית של דורותי בקנזס מלא בכפולות של האנשים שהיא פוגשת בעוץ. המכשפה המרושעת מהמערב (מרגרט המילטון), למשל, מייצגת את האופן שבו דורותי רואה את מיס גולץ'. ב"הקוסם המופלא מארץ עוץ" אין דמויות כאלה.

יתרה מכך, בספרים (באום כתב 14 מהם לפני מותו ב-1919), חוזרת דורותי פעמים רבות אל עוץ. מאז נוצרו קומץ של סרטי "הקוסם מארץ עוץ", אבל אין המשך אמיתי עם צוות השחקנים המקורי ודורותי של ג'ודי גרלנד חוזרת לאוץ. בהתחשב ב-MGM לא היו בטוחים אם הראשון יצליח, הגיוני שהם לא שוקלים סרטי המשך.

ההיסוס הזה דומה לזה שנראה בקלאסיקה הוליוודית אחרת משנות ה-30 – "פרנקנשטיין". זה נפתח באדם שעולה על הבמה, מזהיר את הקהל שהתמונה שהם עומדים לראות היא "אחד הסיפורים המוזרים ביותר שסופרו אי פעם", כאילו הם לא יכולים לקבל אדם מת שמתעורר לחיים אחרת.

אפילו היום בהוליווד, תמיד יש לחץ תאגידי לא לקבל גַם מוזר ועלול לאבד את הקהל. קחו בחשבון, בתורו, שהגישה הזו עלולה לעלות לנו ב"פרנקנשטיין" ו"הקוסם מארץ עוץ".