להיט הקופות הגדול ביותר של ג'ון וויין הוצא מעל מיליון דולר על עגלות מכוסות
הרבה לפני שטיילור שרידן נתנה לנו את סיפור הגבול הרב-דורי של שושלת דוטון, ג'ון פורד, ג'ורג' מרשל והנרי האת'ווי הציגו את סיפורה של משפחת פרסקוט. האפוס משנת 1962 "איך המערב ניצח" עקב אחרי הפרסקוטים במסעם מערבה, ובכך לכד את ההיסטוריה של האופן שבו הגורל הגלוי התנהל במיקרוקוסמוס. הסרט היה להיט גדול, לא מעט נעזר בקאסט אפי כמו קנה המידה של הסרט. צוות השחקנים הזה כלל אולי את השחקן הכי אייקוני בדורו, ג'ון וויין.
החלק של הגנרל וויליאם טקומסה שרמן לא היה אחד התפקידים הטובים ביותר של וויין, פשוט כי זה סיפק לו כשלוש דקות של זמן מסך. אבל "איך המערב זכה" היה פרויקט יוקרתי עבור הדוכס, לא רק בגלל קנה המידה הגרנדיוזי של הסרט אלא בגלל החברה המוערכת שבה נמצא וויין. צבירת אנסמבל מסוג זה עלתה למטרו-גולדווין-מאייר אגורה יפה, אבל האולפן כמעט הוציא אותו הרבה על משהו פחות זוהר בעליל: עגלות.
"איך המערב זכה" צולם והוצג ב-Cinerama, מבשר מוקדם לפורמט ה-IMAX שכלל לכידת סצנות בשלוש מצלמות מסונכרנות והקרנת הצילומים על מסך מעוקל של 146 מעלות באמצעות שלושה מקרני 35 מ"מ מסונכרנים באופן דומה. כיאה, הסרט התהדר בשלישיית במאים, שלכדו את האקשן על פני חמישה קטעים נפרדים המתארים את קורותיהם של משפחת פרסקוט וצאצאיהם משנות ה-30 עד שנות ה-80.
מי היה מאמין שאחת ההוצאות הגדולות ביותר לסרט כה גדול תהיה עגלות. לא אומר שלאפוס על ההיסטוריה של ההתרחבות מערבה לא יהיו דרישות עגלה משמעותיות, אבל יותר ממיליון דולר? על פי המפיק ברנרד סמית', הסרט עצמו עלה 14.4 מיליון דולר להפקה, מה שאומר שחלק נכבד פשוט יצא להובלה.
איך זכה המערב לצרות העגלה
לא מאז האפוס המערבי "העגלה המכוסה", שהתעלמו ממנו לעתים קרובות, אך בעל השפעה עצומה, התחבורה הייתה שיקול כה מרכזי עבור מערבון. עם זאת, באותה תכונה אילמת משנת 1923, קרונות הקונסטוגה היו שרידים ממשיים של ההיסטוריה האמריקאית. במאי 1961 כשהתחילו הצילומים ל"איך המערב זכה", האפשרות היחידה של יוצרי הסרט הייתה להשתמש בקרונות ישירות מהוליווד. הבעיה היחידה הייתה ש"איך המערב זכה" צולם בכוונה רחוק מהעיר טינסל.
קנטקי, ה-High Sierras, הפארק הלאומי ג'ספר, אריזונה, יוטה, דרום דקוטה, אורגון, הרי הקולורדו הרוקי; כל המיקומים האלה שימשו ב"איך המערב ניצח". כמפורט בא ניו יורק טיימס מאמר משנת 1963, רצף הרוקי במיוחד הוכיח את עצמו כיקר במיוחד, רק בשל העובדה שנדרש הייצור שינועו קרונות מלוס אנג'לס:
"יותר ממיליון דולר נכנסו לתחבורה. מר. [Bernard] סמית' נתן כהמחשה את הרצף שצולם ליד מונטרוז, קולו. לשם כך נדרשו קרונות מכוסים והקרונות המכוסים היחידים במדינה נמצאים בהוליווד. הקרונות היו צריכים להישלח 1,100 מייל למונטרוז במשאיות שטוחות. אז היה צריך לבנות כביש ממונטרוז לזירת הצילומים".
לפי ה"טיימס", ההוצאה הגדולה ביותר הייתה משכורות הכוכבים, שהסתכמו ב-2,204,000 דולר. עלות הסטודיו הגיעה למקום השני ב-$1,590,000, בעוד שעלויות המיקום היו במקום השלישי ב-$1,228,000. אבל הודות לקושי בהובלת קרונות להרי הרוקי, התחבורה הגיעה למקום הרביעי עם יותר ממיליון דולר. למרבה המזל, "איך המערב זכה" גרף 50 מיליון דולר בתקציב של 15 מיליון דולר והפך להצלחה אדירה. הוא גם זכה בשמונה מועמדויות לאוסקר, זכה בפרס הסיפור והתסריט הטובים ביותר, הסאונד הטוב ביותר ועריכת הסרט הטוב ביותר. עם זאת, אין פרסים עבור מחויבות להובלת עגלות.
ג'ון וויין בקושי היה בסרט איך המערב זכה
מעניין מספיק, על פי נפרד ניו יורק טיימס דוח, "איך המערב זכה" תוקצב ב-12 מיליון דולר, מה שאומר שהפרויקט חורג מהתקציב ב-2.4 מיליון דולר כשהכל נאמר ונעשה. לחשוב שלפחות מיליון מזה היו תלויים בהובלת קרונות…
לא שלג'ון ויין היה אכפת. המשכורת שלו, יחד עם כל הכוכבים שלו, כבר טופלה בזמן שהייצור נאלץ לפצות על הקרונות. כמובן, "איך המערב זכה" לא הייתה בדיוק תמונה של וויין. הסרט התהדר במספר A-listers כולל הנרי פונדה, גרגורי פק, דבי ריינולדס, ג'יימס סטיוארט וקריינות של ספנסר טרייסי. הדוכס מופיע רק כגנרל וויליאם טקומסה שרמן בקטע של מלחמת האזרחים.
זה היה המדור שביים ג'ון פורד, אותו אדם שהפתיע את כולם כולל וויין כשהעניק לשחקן הצעיר את הפסקתו ב-1939 עם "קוכב עליות". למפגש ההיסטורי הזה אולי ציפית לקצת יותר משלוש דקות של זמן מסך לוויין. למרבה הצער, הסרט היה כל כך עמוס בסיפור ובכוכבים, עד שהקהל קיבל כמה דקות. לפחות הם הצליחו לראות את פורד וויין חוברים באותה שנה לאחד משיתופי הפעולה הגדולים שלהם אי פעם ב"האיש שירה בליברטי ואלאנס".
אמנם "איך המערב זכה" הוא מבחינה טכנית ההצלחה הקופתית הגדולה ביותר של ווין, אבל זה לא באמת הסרט שלו. זה יהפוך עוד תמונה של ג'ון וויין מ-1962, "היום הארוך ביותר", להצלחה הקופתית הגדולה ביותר שלו – אלא שגם זה היה רומן סוחף, עטור כוכבים. זה משאיר את "True Grit" משנת 1969, שוויין חשב לתפקיד הגון הראשון שלו מזה 20 שנה ושזכה 37.6 מיליון דולר בקופה העולמית.