סקירת האודיסאה: האפוס המסיבי של כריסטופר נולאן מתיש וגם מלהיב
"האודיסאה" של כריסטופר נולאן כל כך מאסיבי, כל כך רחב ידיים, כל כך מרשים שהוא מתחיל להציף אותך. נולאן כבר לא עושה סרטים קטנים, ויש משהו באמת מעורר יראה ברמת ההיקף שהוא מסוגל להעביר עם שוברי הקופות הכבדים שלו. עם "האודיסיאה", נולאן יצר משהו כל כך גרנדיוזי שיש מקרים שבהם זה מרגיש שהוא איבד שליטה. זה גרם לי להרגיש גם מאוד עייף וגם מאוד נרגש.
הסרט הקודם של יוצר הסרט, "אופנהיימר" זוכה האוסקר, הגיע לשלוש שעות תמימות, אך מעולם לא האט – זה אחד מסרטי שלוש השעות המהירים ביותר שתצפו אי פעם. לעומת זאת, "האודיסיאה", שיש לו זמן ריצה (קצת) קצר יותר של 173 דקות, עובר התקפים ומתחילים. זה נגרר כשלא צריך, ומתקבל הרושם שהכותב-במאי שואף להשתלב בכמה שיותר חומר, בקצב עזוב.
למרות בלגן מסוים שנראה שונה לחלוטין מהיצירה הקודמת של נולאן, "האודיסאה" הוא יצירת סרטי קולנוע שזועקים לצפייה במסכי IMAX מסיביים. נולאן גם משיג כאן רמה של בהירות רגשית שחמקה מעט מהעבודות הקרות יותר שלו – הרגעים האחרונים של הסרט מרגשים כל כך בעוצמה שהם כמעט הפילו ממני את הרוח. סצינות כאלה הן שהופכות את "האודיסאה" לכדאי, יחד עם הדימויים המרתקים שנולאן והצלם Hoyte van Hoytema מעלים באוב כדי ליצור עולם פנטסטי שבו מפגשים עם מפלצות ואלים הם התרחשויות יומיומיות נורמליות לחלוטין. "האודיסאה" מעביר תחושת פליאה בקנה מידה גדול. זה סוג הסרט עם מספר סצנות שיגרמו לך לשאול, "איך לעזאזל הם עשו את זה?" זה קסם סרטים, אנשים.
האודיסאה שוב מאפשרת לכריסטופר נולאן לשחק עם הזמן
המבנה המובנה של "אודיסאה" של הומרוס, עם סיפוריו בתוך סיפורים וציר זמן של עשור, מאפשר לנולאן לשחק שוב עם אחד המושגים האהובים עליו: זמן. הנרטיב קופץ קדימה ואחורה לאורך השנים כשדמויות זוכרות ומספרות אירועים שכבר התרחשו, מה שמוביל לקראת משחק סיום גדול יותר שבו נולאן זוכה לשחרר את אחד מהסופיות המספקות ביותר בקריירת הקולנוע שלו יחד עם מסר בסיסי שמציב קידה על כל מה שהוא עבד לקראתו כאן.
הגנרל הגדול והמלך אודיסאוס, בגילומו של מאט דיימון רזה, סטואי, רדוף, נעדר מביתו של איתקה כבר עשר שנים, לאחר שיצא להילחם במלחמת טרויה. אודיסאוס נחשב מת, ובביתו המלכותי התאספה בשלוש השנים האחרונות כנופיה גדולה של מחזרים אכזריים וזומנים בתקווה להתחתן עם אשתו של אודיסאוס, פנלופה (אן האת'וויי). זה לא מסתדר עם בנו של אודיסאוס טלמאכוס (טום הולנד), שמחזיק בתקווה שאביו עדיין בחיים ויחזור מתישהו (למרות שהצעיר מעולם לא הכיר את אודיסאוס באמת).
תאמינו או לא, האודיסאה למעשה מזכיר את יום הגילוי האחרון של סטיבן ספילברג
כמובן, אודיסאוס חי, אבל היה לו גיהנום לחזור הביתה – בהנחה שהוא בכלל רוצה לחזור הביתה, כלומר. הלוחם המזדקן התגורר על אי ריק עם קליפסו המפתה (שרליז ת'רון), שעשתה קצת קסם כדי למחוק את זיכרונותיו של אודיסאוס. אבל הם חוזרים אליו לאט, וכתוצאה מכך סדרה ארוכה של פלאשבקים שבהם אודיסאוס נזכר בניסיון להפליג חזרה הביתה אחרי המלחמה ונתקל בתקלה פנטסטית אחת אחרי השנייה, כולל מפגש מסויט עם קיקלופ מתנשא ורגע אימה מפחיד באמת שבו אנשיו של אודיסאוס מוצאים את עצמם על ידי סצנה חזירית מכשפת, המגולמת על ידי סמשה חזירית. מורטון. המוות עוקב אחר החיילים בכל מקום שאליו הם הולכים, ואחד אחד הם נרדפים בעוד אודיסאוס מביט, מתייסר על כישלונו להתריס מול האלים ולהציל את חיי אנשיו.
בתוך כל הזיכרון הזה, אודיסאוס ממשיך להבהב בחזרה לרגע שבו הסוס הטרויאני האגדי נגרר לעיר טרויה עמוס בחיילים שמחכים לתקוף. נולאן שומר בכוונה רבה את התוצאה של הרגע הזה בכיס האחורי שלו, מתקדם לרצף מהמם ומטריד שמדגיש את כל הנושא של הסרט – נושא של מציאת דרך חזרה אל האור לאחר שנכנע לאפלה בלתי פוסקת. כמו "יום הגילוי" האחרון של סטיבן ספילברג, ישנה תחינה (ותקווה, לא מציאותית ככל שתהיה) לאמפתיה בעולם מוצף באכזריות אנוכית.
צוות השחקנים הגדול של האודיסיאה עושה עבודה נהדרת…למעט חריג אחד מצער
"האודיסאה" מראה גם את טלמאכוס משתתף במסע צד משלו, מנסה להגיע לאמת של מה שקרה לאביו. למרבה הצער, הולנד היא החוליה החלשה ביותר של הסרט, ומספקת הופעה שטוחה למדי. הוא מרגיש נסחף, ולמרות שאני מניח שאפשר להוכיח שזה מתאים לאופי שלו, זה מסיח את הדעת. הולנד מקסים וחביב בסרטי "ספיידרמן", אבל הוא עלול להיות מוטעה כאן. זה לא עוזר שהוא מוקף בשורה של שחקנים נהדרים שעושים עבודה נפלאה.
למרבה המזל, הרבה מהסצינות של הולנד חולקות את האת'ווי, אינטנסיביות ושוברות לב כמו פנלופה, ורוברט פטינסון, מתועב להפליא בתור אנטינוס, אחד המחזרים. המחזרים כולם כל כך שפלים ואכזריים – הם מתעללים בכלבו הנאמן והעתיק של אודיסאוס על כך שהוא בוכה בקול רם! – שאנחנו שונאים את הקרביים המסריחים שלהם, ופטינסון מושלם כמו שרץ מתמזמז שחושב שהוא ראוי להיות מלך למרות שאין לו שום דבר לתמוך בכך.
בולטים נוספים בצוות השחקנים האדיר כוללים את אליוט פייג' בתפקיד סינון, חייל טרגי ונאמן שאודיסאוס מבקר אותו בעולם התחתון באחת מהסצנות המשפיעות ביותר של הסרט (קיבלתי צמרמורת כשאלפי חיילים הרוגים לכאורה עמדו כתף אל כתף על חוף אפל ואפלולי), הימש פאטל בתפקידו של אורילוקוס, מימינו של אורילוקוס. החלטותיו של המלך, זנדאיה בתור האלה אתנה, שרק אודיסאוס יכול לראות (ההסבר בסופו של דבר של הסרט לכך צובט בטן), ולופיטה ניונגו בתור הלן מתריסה מטרויה, שיורקת ארס על בעלה האכזר, מנלאוס (ג'ון ברנתל). נולאן עושה את הבחירה המרתקת שהשחקנים שלו יעבירו דיאלוג בשפה דיבורית מודרנית (למרות שרבים מהשחקנים בבריטניה מאמצים מבטאים אמריקאיים), מה שנראה מעט צורם בהתחלה אבל בסופו של דבר מרגיש טבעי לחלוטין.
האודיסאה גוררת ומרגשת באותה מידה
בעוד נולאן מוצא דרך מספקת לקשור את כל הדמויות הללו והחוטים השונים שלהן יחדיו, יש קטעים של "האודיסאה" שמתעכבים וגוררים, ומרגיעים את הצופה לכמעט נדהם. יותר מפעם אחת הרגשתי שהסרט חומק לי. יוצר הסרט מתמודד עם זה בפרצי פעולה אלימה. ולמרות שרבים מקטעי הפעולה ממריצים, הנטייה של נולאן לחיתוך מהיר וכמעט מופשט הופכת רבים מהם לקשים לעקוב ומבלבלים מיותר. בכוונה או לא, זה שומר את הרגעים האלה במרחק זרוע כשהם צריכים לעטוף אותנו.
נולאן גם יוצר קטעים חלומיים שמעבירים תחושה אמיתית של יראה ופליאה – הרגע שבו אודיסאוס ואנשיו מפליגים על פני אי הסירנות הוא גולת הכותרת של ממש, כשנולאן נמנע בכוונה מלאפשר לנו לשמוע את קריאת הסירנות, אלא שדיימון בתור אודיסאוס מספר את מה ששמע בצורה מצמררת. כל זה משופר על ידי הניקוד המאיץ את הדופק של לודוויג גורנסון, מלא בכלי הקשה כבדים, והמפתיע מכל, סינתיסייזרים מצבי רוח.
כמעט כל הפגמים של האודיסאה כולם חומקים במהלך סיום עוצמתי ומרגש
זה מרגיש קצת טיפשי לרקוד סביב ספוילרים לעיבוד של סיפור שנכתב לפני כמעט 3000 שנה, אבל אני רוצה להימנע מלמסור יותר מדי. ובכל זאת, הרגעים האחרונים של "האודיסאה" הם כמו מפתח שפותח את כל הסרט, משחזר את כל מה שבא לפניו, ולהימנע מלדבר עליהם כאן, אפילו בקצרה, תהיה טעות. המסקנה הזו גם שונה מחומר המקור, אז אני מניח שמוטב להימנע מספוילרים מלאים.
כמו "דנקרק" (ובמידה מסוימת גם "אופנהיימר"), גם "האודיסאה" מספר סיפור על הנשורת הקיומית של המלחמה ומה היא עושה לנפשם של אלה ששורדים. נולאן לא מתעניין בסיפור על גיבורים כובשים וכבוד קלאסי. במקום זאת, הוא מתמקד במה שקורה כשהאבק שקע והדם מתחיל להתייבש.
בקרשנדו הגדול של הסרט, נולאן מוצא דרך לקשור את הסיפור העתיק הזה לעולמנו המודרני בצורה כמעט גאונית, ולספק אגרוף בטן רגשי שעשוי להפתיע רבים ממבקריו החריפים שחושבים שסרטיו חסרי סנטימנט. זה כל כך אפקטיבי וכל כך מופתי שהוא בעצם החליק לי את הקצוות הגסים של הסרט. נולאן מושך כאן טריק קסם גדול. כמו כל קסמים טובים, אנחנו יכולים מֵעֵין לראות את השיטה מאחורי זה, אבל אנחנו גם רוצים להתפעל מהחוויה. אנחנו רוצים להאמין. "האודיסאה" הוא לא הסרט הטוב ביותר של כריסטופר נולאן, אבל זה סוג הסרט שרק הוא יכול לעשות.
/דירוג הסרט: 8 מתוך 10
"האודיסאה" ייפתח בבתי הקולנוע ב-17 ביולי 2026.