מה מייצגים משחקי מונטריאול 1976 לאלה שהחרימו אותה, 50 שנה מאוחר יותר
האצן הניגריה גלוריה אובג'ימי רכשה זה עתה מצלמה חדשה בכפר האולימפי כשנודע לה שיש לה שעה לארוז ולעזוב את האתר של מה שהיה אמור להיות האולימפיאדה הראשונה שלה: משחקי מונטריאול 1976.
בקושי בן 20, אובג'ימי בילה שבועיים לפני החדשות הללו בהתאקלמות במונטריאול. היא מספרת שהיא הרגישה "על גג העולם", מתערבת עם ספורטאים שתמיד הסתכלה עליהם ואפילו הצטלמה לכמה כתבות על החיים בכפר.
אבל, ב-16 ביולי 1976, בזמן שהיא מפנטזת על כל התמונות שהיא תצלם בעצמה, נשיא הוועד האולימפי הניגרי, האלוף אולופמי אולוטוי, הודיע כי ניגריה מצטרפת למה שיהיה החרם הגדול הראשון בתולדות המשחקים.
באותה שנה, 29 מדינות, בעיקר אפריקאיות, פרשו מהתחרות במחאה על השתתפותה של ניו זילנד, לאחר שנבחרת הרוגבי שלה פתחה בסיור באפרטהייד בדרום אפריקה – שבועות ספורים לאחר מרד סווטו הקטלני. אותה מחאה מסיבית בהובלת סטודנטים ראתה את המשטרה הדרום אפריקאית דוחה באכזריות אלפי מפגינים המוחים על הכנסת אפריקאנס כשפת הוראה בבתי ספר שחורים.
בתור אולוטוי לשים את זה בזמןהחרם היה "מחאה רהוט על ההתעלמות הבוטה של ניו זילנד מכבוד האדם על ידי תמיכתה המוצהרת והגלויה ושיתוף הפעולה שלה עם דרום אפריקה הגזענית בספורט".
למחרת ההכרזה, אובג'ימי צפתה בטקס הפתיחה של המשחקים בנמל התעופה הית'רו במהלך עצירת דלק בדרכה חזרה לאגוס.
"כולנו דמעות. לא האמנתי. זה היה הלם גדול", אמרה.
בעוד מונטריאול מציינת 50 שנה לאולימפיאדת הקיץ היחידה שנערכה בקנדה, משחקי 1976 בולטים לאובאג'ימי כרגע חולף שהביא כאב – אך גאווה מתמשכת.
"שמחתי שיכולתי להכות את החזה שלי כדי לומר שכדי שהאפרטהייד יסתיים בדרום אפריקה, היינו חלק מאלה ששילמו את המחיר הגדול".
המירוץ הגדול שמעולם לא היה
כוכב המסלול של טנזניה פילברט באי אומר שהוא קיבל את החדשות על החרם זמן קצר לאחר שנודע על כך. הוא כבר הוצא מאירועים שכללו ניו זילנד מוקדם יותר באותה שנה בגלל החלטת המדינה להזמין את דרום אפריקה להשתתף בטורניר כדורסל.
כותרות השערות לגבי הופעתו המצופה של באי במשחקים של 1976 הסתחררו במשך חודשים. מרוץ ה-1500 מ' שלו מול ג'ון ווקר הניו זילנדי היה אמור להיות עימות לעידנים, כשהשניים קובעים ועולים זה על השיאים של זה בראש.
אבל, המועצה העליונה לספורט באפריקה (SCSA) איימה בחרם לפחות מאז מאי לאחר שנבחרת הרוגבי של ניו זילנד הכריזה על סיבוב ההופעות בדרום אפריקה.
לאחר משא ומתן רב, הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בסופו של דבר לא נענה לבקשת המדינות האפריקאיות למנוע מניו זילנד להשתתף באולימפיאדה. מבחינתו, רוגבי לא היה ספורט אולימפי, ולכן העניין נפל מחוץ לתחום השיפוט של ה-IOC – והוא כבר מנע מדרום אפריקה להתחרות מאז 1964 עקב מדיניות האפרטהייד של המדינה.
"ואז אמרנו 'בסדר בסדר, אם הם יסכימו וישתפו את האולימפיאדה הזו עם האנשים ששיתפו [with] דרום אפריקה… עזוב את זה,'" אמר באי.
טנזניה משכה רשמית את קבוצתה מהתחרות שבוע לפני תחילת המשחקים.
באי קרא בעיתון על זמן הזכייה של ווקר במשחקים של 1976. זה היה איטי יותר בחמש שניות ממה שבאי אומר שהוא עצמו רץ בתחרות חודשיים בלבד קודם לכן.
"יכולתי לזכות, אם לא במדליית זהב – מדליית הזהב הראשונה לטנזניה – אולי כסף או מדליה כלשהי", אמר.
עד היום, ספירת המדליות של טנזניה כוללת רק שני זכיות כסף, שניהם זכו במשחקי מוסקבה 1980 – אחד מהם על ידי באי.
"הייתי מוכן [in 1976] ואני בטוח שג'ון ווקר היה מאוד שמח כשלא הייתי שם", אמר והוסיף כי ווקר הבטיח לו מאז המשחקים הללו שהוא, למעשה, לא מאושר.
למרות שהשניים נפגשו בכמה הזדמנויות לאחר מכן, זה לא היה שוב על מסלול המרוצים.
האם החרם עבד?
תנועת החרם של 1976 התחילה לאט ואז התגלגלה בבת אחת, כאשר רוב המדינות המשתתפות פרשו למחרת טקס הפתיחה.
ז'אן לבסק, המלמד היסטוריה ב-UQAM, אומר שהחרם ב-1976 היה צעד בתהליך גדול יותר.
שנים קודם לכן, כאשר ה-IOC הציע שהוא יזמין את דרום אפריקה למשחקי 1968, האיום של חרם בהנהגת אפריקאים עצר אותה. רוב מדינות אפריקה שהציבו אולטימטומים זה עתה קיבלו את עצמאותן ונכנסו ל-IOC.
"אם הם לא זכו בהרבה מדליות, לפחות הייתה להם במה להשמיע ולהיות יותר תמיכה [internationally]"אמר לבסק.
מיד לאחר החרם של 1976, דרום אפריקה גורשה מהפדרציה הבינלאומית השולטת במסלול ובשטח.
בשנה שלאחר מכן, בניסיון להציל את משחקי חבר העמים 1978, הסכימו המדינות החברות בהתאחדות, כולל ניו זילנד, לנתק את כל קשרי הספורט עם דרום אפריקה כל עוד היא תמשיך במדיניות האפרטהייד שלה.
המחאה של 1976 גם הכינה את הקרקע לחרם על משחקי מוסקבה ב-1980, לפי לבסק, שהיה קשור לפלישה של ברית המועצות לאפגניסטן ולחטיבות המלחמה הקרה.
"מונטריאול הייתה תקדים", אמר לבסק. "ברגע שאתה משתמש בחרם… כדי להרים את קולך ולהשמיע הצהרה ולנסות להשפיע על מדיניות, קל לחזור אליו".
על פוליטיקה וספורטאים
למרות ההשפעות הפוגעניות של מדיניות דרום אפריקה על הספורטאים השחורים שלה, השאלה האם ספורט צריך להתערבב עם פוליטיקה הועלתה ללא הרף על ידי גורמים המעורבים במשחקים של 1976.
השאלה ממשיכה לעלות היום, אבל היסטוריונית הספורט הלן לנסקי אומרת שהתשובה הייתה ברורה כבר ב-1976.
"כמובן שזה פוליטי," אמרה. "זה מערב פוליטיקאים, זה גיאופוליטי במובן זה כולל מדינות לאום שנלחמות כדי להשיג רווחים."
היא אומרת שהעולם לא ראה חזרה על החרמות האולימפיות משנות ה-70 וה-80, כי האסטרטגיה התפתחה לכוון, בעיקר, לנותני חסות.
אובג'ימי ובאי אומרים שניהם שבדיעבד, הם לא חושבים שממשלות צריכות להשתמש בספורטאים שלהן כדי לדחוף אג'נדות פוליטיות, לאור ההקרבה שהאימונים לקראת האולימפיאדה כרוכים בה.
באי אומר שהוא מאמין שהיה בשיאו ב-1976.
"זֶה [the 1976 Games] יישאר לי כהיסטוריה. זה היסטוריה. זה עבר. זה לעולם לא יבוא ואני לא אהיה כמו שהייתי פעם", אמר.
בשנת 2000, אובג'ימי ביקרה בדרום אפריקה, ומצאה את עצמה מסוגלת להסתובב ולהתקיים כאדם שחור באופן שלא היה אפשרי רק עשור קודם לכן.
"הייתי מאושרת. זו דרום אפריקה שבשבילה החרמנו את המשחקים האולימפיים של 1976", אמרה.
אובג'ימי אמנם הגשימה את חלומה האולימפי כשייצגה את ניגריה במוסקבה ב-1980, אבל לחץ הקשור למבחנים באוניברסיטה גרם לכך שהן לא הלכו כל כך טוב. היא אומרת שלמשך זמן מה, משחקי 1976 השאירו בתוכה ואקום.
כיום בת 70 ופרשה, אובג'ימי רואה במעמדה ככמעט אולימפית בגיל 20 ניצחון.
"הלכתי לשם [to the 1976 Olympics] למרות שלא יכולתי להתחרות. אבל הכל חלק מהחיים. ואז אנחנו ממשיכים משם", היא אמרה.
"ומסתכל על החיים שלי בשלמותם, אני יכול לראות שאין לי שום חרטות על זה."