סקירת מותו של רובין הוד: יו ג'קמן מוביל פירוק מיתוס אולטרה-אלים ומלנכולי

האגדה על רובין הוד נמשכת כבר למעלה מ-600 שנה, וסרטים פנו לעתים קרובות לסיפורו של פורע החוק המפורסם, בעיקר בגלל שהוא ברשות הציבור אז אף אחד לא צריך לשלם עבור הזכויות. אחד הטייקים המפורסמים ביותר הוא ארול פלין בסרט "הרפתקאותיו של רובין הוד". אבל זו רק גרסה אחת של הדמות.

במהלך העשורים היו לנו דוגמאות כמו "רובין הוד" של דיסני מ-1973, שהפך את רובין לשועל מצויר שהעיר משהו ראשוני בפרווונות מתחילים בכל מקום. ואז יש את הטייק של קווין קוסטנר המטופש והמשעשע מאוד משנות ה-90 ב"רובין הוד: נסיך הגנבים", הפרודיה של מל ברוקס על זֶה הסרט, "Robin Hood: Men in Tights", ופלופ האקשן המשעמם להפליא של רידלי סקוט וראסל קרואו משנת 2010 "רובין הוד". אה כן, היה גם "רובין הוד" מ-2018 בכיכובם של טרון אגרטון וג'יימי פוקס שאני די בטוח שאף אחד לא זוכר.

הסרטים האלה כולם משתנים באיכות ובזכירות (אני מניח שאם הייתם מבקשים מרוב האנשים לבחור מועדף, הם היו בוחרים את השועל המצויר הסקסי הזה), וניתן לטעון שבעצם אין מה לעשות עם הדמות והסיפור שלו בשלב זה. היו לנו גם טייקטים מסורתיים וגם דקונסטרוקציות – מה עוד יש לומר? הסופר-במאי מייקל סרנוסקי מנסה לענות על השאלה הזו עם "מותו של רובין הוד", מבט אלים ונוגה באופן מפתיע על ימיה האחרונים של הדמות.

למען ההגינות, זֶה הגישה נעשתה בעבר, בדמות סרטו הנפלא של ריצ'רד לסטר מ-1976 "רובין ומריאן", בכיכובם של שון קונרי ואודרי הפבורן. אבל בעוד שהסרט של לסטר היה הרפתקה רומנטית על הזדקנות, סרטו של סרנוסקי הוא רומן מופשט, מלא חרטה, שטוף דם, שהשאיר אותי עצוב מאוד, לא בדיוק רגש שציפיתי לו מסרט "רובין הוד". סרנוסקי התגלה כמיומן ביצירת סרטים עצובים שמתנגדים לציפיות. הוא עזר בסרט המצוין של ניקולס קייג' "חזיר", שנשמע כמו נוק-אוף של "ג'ון וויק", אבל היה הכל חוץ. הוא גם ביים את הפריקוול "מקום שקט: יום ראשון", שבאופן בלתי מוסבר בסופו של דבר היה הערך הטוב ביותר בזיכיון הזה.

"מות רובין הוד" מיד רוצה שנדע את הצוואה הזו לֹא להיות הרפתקה מרתקת על נוכל חביב. כפי שמגלם יו ג'קמן, רובין הוד הזה הוא מפלצת שהוכרזה בעצמה שחיה בבידוד בשנת 1247 לספירה. בדקות הראשונות של הסרט, אנו רואים את רובין הוד רוצח באכזריות אישה צעירה שבאה להרוג אותו – מה שמוביל בתורו לכך שהוא קובר את גופתה בשדה זרוע בגופות קבורות אחרות. המשמעות ברורה: אנשים ממשיכים לבוא להרוג את רובין הוד, והוא ממשיך להרוג אותם קודם.

בעוד שאגדות גבורה של רובין הוד התפשטו במהלך השנים, אנו למדים שכולן סיפורים בדיוניים וכי רִיאָל רובין הוד הוא רוצח וגנב שלא יהסס לטבוח בכל מי שיעמוד בדרכו. עם שיער לבן ארוך וזקן מתאים, רובין של ג'קמן נראה רדוף ופרוע כראוי – ועייף. הוא שחוק משנים של הרג ורק רוצה להישאר לבד.

קל יותר לומר מאשר לעשות. חברו הוותיק של רובין ג'ון הקטן (ביל סקארסגארד, מעביר את כל השורות שלו כאילו יש לו פת של לחם עבש ושיניים שבורות) עוקב אחריו ומבקש עזרה. ה"עזרה" הזו כוללת את רובין וג'ון רוצחים חבורה שלמה של אנשים בצורה אלימה להחריד (ג'ון חובט פניו של בחור מסכן אחד ואז תולש את הלסת שלו עם הרבה רעשים מרוככים ופריכים).

רובין נפצע קשה, ובשלב זה ג'ון מוריד אותו על אי מסתורי שבו קודש של טירה משמש הפוגה לחולים וגוססים. זה מפוקח על ידי האחות החביבה בריג'יד (ג'ודי קומר), שמניקה את רובין לבריאות – וגם מספרת לו שבמצבו ההזוי והפגוע, הוא התחנן בפניה שתיתן לו למות.

סיקוונס הפתיחה עמוס האקשן ועתיר הגאונות של הסרט הוא מעט הונאה מצדו של סרנוסקי, כי ברגע שרובין מגיע לאי ההוא, "מות רובין הוד" מתמקם בסיפור מדיטטיבי יותר, בוער לאט, על אדם שמתמודד עם מורשתו שטופת הדם. רובין הוד הזה הוא קצת כמו אקדוחן זקן במערבון; אדם עייף שנאלץ להרוג לעתים קרובות אחרים שבאו להרוג אותו. מעגל של אלימות תמידית מקיף את פורע החוק. בימי תהילתו הרג ללא רחמים למטרות רווח. כעת, בזקנתו, הוא הורג את צאצאיהם של קורבנותיו. האם הוא מתחרט? מָלֵא חֲרָטָה? ג'קמן מגלם את הדמות כקשה לקריאה בכוונה, אבל אנחנו גם מקבלים את התחושה שהוא הורג כי זה כל מה שהוא יודע לעשות. כל חייו הוקדשו למוות.

בשלב מסוים, "מות רובין הוד" מתחיל להידמות לסרט אחר של ג'קמן: פירוק ה"אקס-מן" "לוגאן". כפי שעשה בסרט ההוא, ג'קמן מגלם כאן אגדה מזדקנת רדופת עברו. ושוב, הלב הקר שלו מתחיל להפשיר כשהוא מתיידד עם ילדה קטנה – מרגרט הטראומה (פיית' דילייני), שנצמדת לרובין ולבסוף מבקשת ממנו לעשות לה קשת קשת משלה.

תושב אי נוסף שנקשר עם רובין הוא מצורע מסתורי (בגילומו של מורי ברטלט בלתי מזוהה לחלוטין), שיודע יותר ממה שהוא נותן. נואה ג'ופה מגלם צעיר פצוע עם מניעים נקמניים משלו שרובין מבחין בהם כמעט מיד. ואז יש את אחותו של קומר בריג'יד, שהיא מתוקה ועדינה. רובין נראה מוקסם ממנה, אבל לא הייתי מרחיק לכת ולכנות זאת אטרקציה רומנטית. זה יותר כמו האיש הזה שידע מוות ואומללות כל חייו, פתאום נתפס על ידי מישהו שמראה לו טוב לב.

כל זה מתפתח בקצב איטי בכוונה שעשוי לבחון את סבלנותם של כמה צופים, אבל מצאתי את זה משכנע. זה השתלב עם האופי הרפלקטיבי של הסרט, והשתלב היטב עם האווירה והטון הכלליים, שהם מלנכוליים אבל יפה באופן מוזר. סרנוסקי צילם את הסרט בצפון אירלנד, והדימויים של הים הפכפך, שדות פתוחים לרווחה והרים מתנשאים נותנים לכל דבר תחושה של מישוש, וכך גם הבוץ והדם שג'קמן מוצא את עצמו תכופות. גם סרנוסקי והצלם פאט סקולה משתעשעים עם יחס הגובה-רוחב, פותחים את הסרט עם מראה קלאסי יותר ומרווח יותר ורובין מגיע לפורמט רחב יותר. על האי.

כש"מותו של רובין הוד" זחל לקראת סיומו הבלתי נמנע, מצאתי את עצמי מתגעגע, אם כי אני לא ממש יכול לומר למה. זה לא שהרגשתי קשר רגשי מסוים לאף אחת מהדמויות. זה היה יותר מכך שהנרטיב היה כל כך שופע רגשות חרטה ואובדן, עד שהוא התעמק בחזה שלי והוציא תחושה עמומה של עצב מהורהר. מצב הרוח הזה רק הוגבר על ידי הניקוד של ג'ים גדי, המשלב שירי עם מלאי געגועים עם כלי מיתר נמוכים ונוגים. אני בספק אם "מות רובין הוד" יוחזק כאחת הגרסאות הטובות ביותר של דמות קלאסית כזו, אבל הדקונסטרוקציה החרטה הזו עוררה בי תחושות שאף סרט אחר של "רובין הוד" לא היה קודם לכן, וזה חשוב משהו.

/דירוג הסרט: 7 מתוך 10

"מות רובין הוד" ייפתח בבתי הקולנוע ב-19 ביוני 2026.