ראינו 20 דקות מסוף רחוב אוק, וזה מהפך בדרך הטובה ביותר

זו אמת מקובלת שסטיבן ספילברג עזר לפופולריות (אם לא להמציא) את סרט שובר קופות הקיץ עם "מלתעות" מ-1975. הסרט הזה הוא מכונן בכל כך הרבה מובנים, אבל אחת ההשפעות המתמשכות שלו היא הרעיון של העמדת דמויות ממוצעות מול מצב שהוא או בלתי נתפס, מאיים בעיקרו, או שניהם. ניתן לראות זאת ביתר שאת בתסריטים הבאים של ספילברג, כמו "מפגשים קרובים מהסוג השלישי" ו"פולטרגייסט". אמנם לא כל שובר קופות קיץ או סרט ז'אנר עושה שימוש בטרופ ספילברג הזה, אבל זה קרה מספיק פעמים כדי להרגיש שגרתי, אפילו נוסטלגי.

דיוויד רוברט מיטשל עוסק בהסתרת סכנה מאחורי נוסטלגיה. סרטיו מציגים אנשים רגילים בימינו המודרניים שנקרעו מחייהם הנעימים והאידיליים ונאלצו לעבור כאבי גדילה שונים לא משנה מה גילם, החל מיישויות על טבעיות רוצחות ב"It Follows" ועד לגילוי קונספירציה עולמית ב"מתחת לאגם הכסף". סרטו האחרון, "סוף רחוב אלון", הופך את הקריעה הזו למילולית עוד יותר, שכן שכונה עתיקת יומין בסוף שנות ה-70/תחילת שנות ה-80 מוצאת את עצמה ירדה בסיטונאות באופן בלתי מוסבר לאמצע יער פרהיסטורי בן לילה. התמזל מזלי להשתתף בתצוגה מקדימה של בערך 20 דקות של הסרט לאחרונה, ומיצ'ל, על פי הודאתו, דיבר באירוע על כך שהקלאסיקה של ספילברג השפיעה עליו מאוד.

המפיק ג'יי ג'יי אברמס, שהשתתף גם הוא, הוא ותיק בהומאז' של שפילברג, כפי שניתן לראות ב"סופר 8" מ-2011. בדומה לסרט ההוא, "רחוב אלון" נראה כמו נסיגה בצורה הטובה ביותר. ממה שראיתי עד כה, נראה שהוא מספק הנחת יסוד ייחודית באמת בצורה שניתן לזהות בחום, מספיק כדי להרגיע אותך לתחושת ביטחון מזויפת כדי שמיצ'ל יוכל להפתיע ולזעזע אותך עם הקצוות המחוספסים של הסרט.

בהתבסס על 20 דקות הצילומים שראיתי באירוע התצוגה המקדימה של העיתונות, יחד עם הטריילרים שכבר שוחררו, אין ספק שהשפעת סטיבן ספילברג חזקה ב"סוף אוק סטריט". התפאורה התקופתית, המאפיינים הפרבריים ואלמנטים סגנוניים קטנים שונים (כגון צילום דיופטר מפוצל בולט) מזכירים ישירות את הבמאי האיקוני, או מבקשים לעורר את התקופה שבה עלה לגדולה, אם לא את עבודתו עצמה. אפשר להניח, אם כן, שהסרט ירגיש מאוד דומה לסרטי "פארק היורה". אחרי הכל, המקור מ-1993 הוא עוד סרט מכונן של ספילברג, הסרט שמכר במלואו הן בהוליווד והן בקהל בהבטחה לתמונות שנוצרו על ידי מחשב. סרט ההמשך הראשון שלו, "העולם האבוד: פארק היורה" מ-1997, אפילו הביא T-Rex לפרברים במערכה האחרונה שלו, וסרטי ההמשך של "פארק" ו"עולם היורה" שלאחר מכן היו המובילים בקולנוע הדינוזאורים מאז.

עם זאת, דינוזאורים אינם (ולא צריכים להיות) בלעדיים לזכיינית "היורה", וזה מרגיש כאילו "סוף רחוב אלון" מנסה בחשאי להוכיח זאת. הצילומים שראיתי הם קטע שבו משפחת פלאט – האם דניז (אן האת'ווי), האב גרג (יואן מקגרגור), הבת המתבגרת אודרי (מייזי סטלה), הבן הצעיר בריאן (כריסטיאן קונברי) – מגלה את המצוקה החדשה והמוזרה שלהם, והדרכים שבהן מוצגים הדינוזאורים השונים הם ללא ספק הרגע הפחות מרושע "מג'וראס". נראה שדיוויד רוברט מיטשל מדגיש את ההיבט החייתי הפראי של היצורים הפרהיסטוריים, ומדגיש עד כמה "פארק היורה" עוסק בדינוזאורים שזה עתה נולדו בעידן מודרני, בעוד ש"רחוב אלון" עוסק בבני אדם במאה ה-20 שמוצאים את עצמם במה שנראה כעידן הדינו.

הסרט הפותח של "The End of Oak Street" מבוים בחוכמה, ומרגש מספיק כדי לתת לפורמט 4DX אימון. אבל מה שהכי ריגש אותי זה מה שלא זכינו לראות. לכל הסרטים הקודמים של דיוויד רוברט מיטשל יש מרקם כה עשיר, וזה מרגיש כאילו "רחוב אלון" אינו יוצא מן הכלל. יש רגע שבו דניז נתקלת בגופה של שכן אומלל שהותקף על ידי אחד הדינוזאורים, וזה מעיק באופן שרוב סרטי הז'אנר בכל הגילאים אינם בימינו. ג'יי ג'יי אברמס היה נחוש בדעתו שהסרט הוא "סרט משפחתי", ואני בטוח שזה נכון, אבל הרגעים היותר עצבניים והטון המטריד של הסצנה גרמו לי לחשוב שלסרט יהיה יותר ביס ממה שהתרגלנו אליו.

מיטשל עשה שימוש מעולה בעמימות בעבודה הקודמת שלו. אז למרות שזה אפשרי אולי בסופו של דבר נקבל איזשהו הסבר למה שקרה לרחוב אוק ולמה, יש לי הרגשה שזה לא יהיה כל כך הרבה. או אולי יש הפתעות אחרות בסרט שאני אפילו לא יכול להתחיל לחזות עדיין. את תחושת הסקרנות והציפייה הזו אני מקשר עם עידן הזהב של שוברי הקופות של הקיץ, לפני הימים שבהם קטעי תצוגה מקדימה כמו זה שאתה קורא עכשיו היו הנורמה. אמנם הזמנים משתנים, וזה לא תמיד דבר רע, אבל זה די נחמד לחוות גם חווית רטרו כזו. אני נרגש לכולנו לגלות מה מסתתר בפינת "רחוב אלון" ביחד תוך כמה שבועות קצרים.

"The End of Oak Street" מופיע בבתי הקולנוע בכל מקום ב-14 באוגוסט 2026.