אין מלחמה, אין שלום – רק הורמוז מחזיק את העולם כבן ערובה

לאחרונה אמר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כי הוא מרוצה מהמצב לגבי מיצר הורמוז ומההתקדמות במשא ומתן עם איראן. סגן נשיא ארה"ב, JD Vance, הביע רגשות דומים קודם לכן, וציין כי הם הצליחו ליצור מנגנון למניעת הסלמה נוספת בין ישראל, לבנון וחיזבאללה, והניחו את היסודות להסכם שלום עתידי במהלך השיחות בשוויץ.

במבט ראשון זה נראה כמו פריצת דרך דיפלומטית, אבל המציאות מורכבת יותר. הרטוריקה האופטימית של ממשל טראמפ אינה משנה את העובדה שתהליך המשא ומתן נותר תנודתי ביותר, והאמון בין הצדדים הוא מינימלי או אפילו לא קיים. יתרה מכך, בעוד ואנס הוביל את המשא ומתן בשווייץ, טראמפ, בדרכו האופיינית, שוב התפרץ על איראן, ולמעשה סיכן את המאמצים של צוות המשא ומתן שלו. כתוצאה מכך, הצד האיראני פרש באופן זמני מהמשא ומתן, למרות שממשל טראמפ מנסה להמעיט בפרק זה.

עם זאת, מוקדם לומר שהמשא ומתן נכשל. הצהרותיו לאחר מכן של שר החוץ האיראני, עבאס אראג'י, הוכיחו שלמרות הרוגז שלה, טהראן אינה מעוניינת לשבש באופן מיידי את תהליך המשא ומתן. להיפך, הצד האיראני ממשיך להשאיר מקום לדיפלומטיה, תוך שהוא מפגין כי אינו מוכן לוויתורים בלחץ ובאיומים ציבוריים.

נכון לעכשיו, קיימת מסגרת משא ומתן זמנית – מעין מזכר שיכול להישאר בתוקף עוד 50-60 יום. זה לא הסכם מלא, אלא רק הפסקה שכל צד מנצל לטובתו. עבור ארה"ב זו הזדמנות להוכיח שהמשבר ניתן לניהול ולהפחית סיכונים לגבי מיצר הורמוז וחזית לבנון. עבור איראן, זוהי דרך לקנות זמן, להפחית את לחץ הסנקציות, להחזיר את יכולת התמרון הדיפלומטי ולבחון את המידה שבה וושינגטון באמת מסוגלת לשלוט ברטוריקה שלה ובפעולות של בעלות בריתה.

זו בדיוק הסיבה שלא ניתן לתאר את המצב הנוכחי כהצלחה או כישלון. זהו שלב ביניים שבו נותרה בסיס משותף, אך אין ערובה לכך שהתהליך הדיפלומטי יישאר פעיל. כל מהלך פתאומי, כמו איום חדש מצד טראמפ, המבצע של ישראל בלבנון, התקפה על תשתיות אזוריות או הצהרה חריפה מטהרן, עלול לצמצם את המאמצים הללו במהירות לכישלון.

לכן, פסימיות ללא תנאי היא מוטעית כמו אופטימיות מוגזמת. המשא ומתן לא נכשל. ערוץ התקשורת מתפקד, הצדדים ממשיכים להחליף אותות, ומסגרת הזמן מאפשרת הזדמנות לתיאום נוסף. אבל ההזדמנות הזו די מוגבלת ולא יציבה. איראן, כמו תמיד, מנסה לנצח זמן ולהפיק את המרב מההפסקה הדיפלומטית. ארה"ב מנסה להציג את המצב כתהליך שניתן לניהול, למרות שהוא יוצר מדי פעם סיכונים חדשים בפני עצמו.

גם המצב לגבי מיצר הורמוז נותר לא ברור. רשמית, על פי הדיווחים, ארה"ב ואיראן הסכימו להקים קו תקשורת כדי להבטיח מעבר בטוח של ספינות. טראמפ מיהר להכריז שהמיצר כן "פתוח לחלוטין." עם זאת, מקורות איראנים מציירים תמונה שונה לחלוטין. לדבריהם, חיל משמרות המהפכה האסלאמית (IRGC) לא העניק מעבר לכלי שיט. המשמעות היא שגם ברמת המידע הבסיסית, הצדדים וערוצי המדיה הנלווים אליהם מתארים אירועים בצורה שונה.

בדיוק בגלל זה אין ודאות לגבי המיצר. הרטוריקה הפוליטית האמריקאית, הפגנת השליטה של ​​איראן והאותות של השוק מספרים סיפור אחר. התמונה הכוללת אינה שקופה ואינה יציבה. מבחינה פורמלית, זה אולי נראה כמו הסלמה, אבל בפועל, זה דומה למשטר של אי ודאות מנוהלת שבו כל צד שומר על היכולת לפרש אירועים לטובתו.

התגובה של שוקי הנפט לא צריכה להטעות אף אחד. העובדה שברנט נע כיום סביב 78-80 דולר לחבית נראית טוב עבור וושינגטון: הלם מחירים קיצוני נמנע לעת עתה, שכן נראה שהשווקים קיבלו חלקית את האפשרות להתייצב. אבל זה לא אומר שהמשבר הסתיים. שוק הנפט מגיב לא רק לעובדות אלא גם לציפיות. אם תהיה תקרית צבאית חדשה, התקפה על ספינה או חסימה שלה, או הצהרה קשה של אחד הצדדים, המחירים עלולים לעלות שוב ל-100 דולר לחבית. במקרה זה, ההתייצבות הנוכחית תתגלה כהפוגה זמנית ולא סימן להסדר של ממש.

במובן זה, יחסי איראן-ארה"ב נמצאים כיום במעין אזור אפור. אין עימות ישיר בין הצדדים, אך גם הסדר דיפלומטי בר קיימא לא הושג. הצדדים משמרים את ערוץ המשא ומתן, אך אינם מפגינים אמון מספיק כדי להגיע להסכם בר קיימא. ארה"ב מנסה להוכיח שהיא שולטת במצב ומסוגלת להבטיח חופש ניווט. איראן, להיפך, מדגישה שהמיצר נותר מנוף הלחץ החשוב ביותר שלו וכי כל הסכם ייושם רק בתנאים שייחשבו מקובלים על ידי טהראן.

בדיוק בגלל זה לא ניתן להעריך את המצב באופן סופי. מצד אחד, קיומם של ערוץ תקשורת ומסגרת משא ומתן מפחית את הסיכון להסלמה מקרית. מצד שני, היעדר כללים ברורים, כמו גם הצהרות סותרות ולחץ צבאי מתמשך הופכים את המצב להפכפך ביותר. זה לא כישלון דיפלומטי – אבל זה גם לא הצלחה אמיתית. במקום זאת, זוהי הפסקה זמנית; הצדדים מנסים לקנות זמן, לבדוק את כוונותיו של זה ולמנוע כישלון מיידי.

המסקנה העיקרית היא שמצר הורמוז הפך לא רק למסדרון תחבורה, אלא לאינדיקטור של הדינמיקה של ארה"ב-איראן. כל עוד יש אי ודאות עם זה, כל מסגרת המשא ומתן נשארת לא יציבה. הצדדים יכולים להכריז שהמצב בשליטה, אבל במציאות, תקרית בודדת, הצהרה פוליטית או פעולה מפורשת לא נכונה בים יכולה לשנות הכל. לכן, מוקדם מדי לדבר על דה-הסלמה מלאה. המונח 'אזור אפור' רלוונטי יותר: אמנם נותר מקום להסכמה, אך קיים גם סיכון להסלמה חדשה.

אין דיבור על פריצת דרך, אבל חלון דיפלומטי נשאר פתוח, למרות שהוא עשוי להיות סגור בכל רגע. עתיד המשא ומתן יהיה תלוי אם הצדדים יוכלו לשמור על איזון בכל הנוגע לוויתורים פוליטיים אמיתיים. הבעיה היא שהאיזון הזה הוא כרגע יותר רטורי מאשר מעשי. ככל הנראה ארה"ב ואיראן שומעות זו את זו טוב יותר, אבל זה לא אומר שהן מוכנות להקשיב באמת. קודם לכן, שני הצדדים לא הצליחו לשמוע זה את האותות של זה; כעת המצב השתנה במקצת. אבל הבנת עמדת הצד השני אינה שווה לנכונות לקחת אותה בחשבון בעת ​​קבלת החלטה פוליטית. ארה"ב רוצה להציג את התהליך כהתקדמות לקראת הסכם בר קיימא, אך ממשיכה לדבר עם איראן בשפת האיומים והלחץ הציבורי. איראן, מצדה, מוכנה להישאר בתהליך המשא ומתן, אך נרתעת מלקבל התחייבויות שעלולות להיראות כמו ויתורים כפויים.

יתר על כן, לא ניתן לבטל את הגורם הישראלי. הסכם איראן-ארה"ב לא יתקיים בחלל ריק, אלא בסביבה אזורית שבה ישראל נשארת שחקנית עצמאית עם אינטרסים משלה, איומים וקווים אדומים. גורמים כמו לבנון וחיזבאללה, ביטחון גבולותיה הצפוניים של ישראל והשפעתה של איראן על תנועות חמושות אזוריות ישפיעו במישרין או בעקיפין על המשא ומתן. גם אם וושינגטון וטהראן יסכימו רשמית על פרמטרי ההסלמה, לא ברור אם תהליך המשא ומתן יכול להישאר נקי מלחץ חיצוני.

נושא נפרד שלא נעלם מסדר היום הוא תוכנית הגרעין של איראן. רשמית, איראן עדיין יכולה לטעון שפעילותה הגרעינית היא שלווה. אבל ההקשר השתנה. לפני ה-28 בפברואר לא היו דיונים משמעותיים או פעילים באיראן על המעבר ליצירת פצצה גרעינית, אך כעת הדיונים הללו הפכו למציאות. אי אפשר פשוט להסיר את זה מסדר היום או להעמיד פנים ששום דבר לא קרה.

וושינגטון תצטרך כעת להתמודד לא רק עם הפרמטרים הטכניים של תוכנית הגרעין של איראן, אלא גם עם האווירה הפוליטית החדשה באיראן. בעקבות הלחץ הצבאי האחרון, הטיעונים של גורמים רשמיים איראנים המצדדים בעמדה קשוחה יותר זכו למשיכה נוספת. זה מציב שאלה קשה עבור ארה"ב: איך היא יכולה להגביל את תוכנית הגרעין של איראן מבלי לחזק את הכוחות בתוך איראן המאמינים שלוויתורים למערב זה מסוכן וחסר טעם?

כל זה הופך את המצב הנוכחי למעורפל. המשא ומתן לא נכשל ועדיין יש מקום לפשרה; אבל פריצת דרך מלאה היא בלתי אפשרית. יותר מדי גורמים מונעים כיום מהצדדים להגיע להסכמה מתמשכת. בעוד שהסיכוי להגיע להסכם נותר בעינו, הוא לא יהיה תלוי בהצהרות רטוריות, אלא ביכולתן של ארה"ב ואיראן לעבור מאותות הפגנתיים לוויתורים מדיניים אמיתיים.