בלי כבוד לא יהיו מורים

אין מורים. והכל מצביע על העובדה שבמהלך העשורים הקרובים לא ימשיכו להיות מורים בשל הניהול המזיק של מדיניות החינוך על ידי ממשלות קודמות, אשר משוכפלות כעת על ידי זו, בכיסוי לכאורה של שינוי. ובלי מורים, בקרוב לא יהיו בתי ספר ציבוריים.

הצעדים העיקריים שמציגה ממשלה זו לצמצום בעיית המחסור במורים הם תגובות פרטניות בעלות השפעה ישירה, בטווח הבינוני והארוך, על החרפת המצב עצמו, כגון שימוש במורי המערכת להוראת שעות נוספות אשר בטווח הבינוני יביא לבלאי מוגבר.

עלינו להרהר מי הם המורים האלה שמקבלים את השעות הנוספות ואת המניעים שלהם: הם אנשי מקצוע מדולדלים משנים של פיחות בשכר, שמקבלים את השעות הללו המשולמות בסכום מגוחך כתוספת למשכורת גרועה שאינה מתאימה כלל לתפקודם החברתי. למרות שכל כלכלות השוק אמרו שמוצרים נדירים הם בעלי ערך, ממשלה זו ממשיכה להשתמש במורים כמטבע בעל ערך נמוך. כך גם מורים עניים אלו דוחים את פרישתם, בתקווה שיוכלו לעשות זאת ברמת קריירה גבוהה יותר, על ידי החזרת זמן השירות שנגנב מהם.

גם השימוש במשאבי אנוש לא מקצועיים או במה שמכונה "מסלולי הכשרת מורים מואצים", כפי שמכנה אותם פרופסור סמפאיו דה נובואה, אינם פתרון: הם קיצור דרך שבהמשך ישלמו הדורות הבאים.

במחזור הראשון, חלוקת התלמידים לכיתות אחרות ומובטחת על ידי משאבי אנוש שאינם מתמחים, כאשר הם לומדים קריאה וחשיבה מתמטית, היא טעות שתמשכן את עתידנו, ותיצור דורות מוסמכים, אך מעט או ללא יכולת.

תחרויות השמה יומיות הן דמגוגיה טהורה: מה הטעם לזרז את התהליך אם אין מורים שיסיימו את התהליך עצמו?

ולא, אין מספיק מורים במערכת. מתי, אחת ולתמיד, המשרד הזה יציג בשקיפות את מספרי המחסור במורים? מיסיון בית הספר הציבורי כבר הוכיח, יותר מפעם אחת, שזה לא היה קשה. המשרד הזה צריך לעצור את מדיניות התעמולה ולעבור לביצוע יעיל.

אין פתרונות מופלאים לבעיית המחסור במורים, אבל העיקר הוא לנקוט בצעדים קונקרטיים וחריפים, רוחביים לכל הקריירה, שנותנים אותות ברורים לחברה על הערך והכבוד שהמקצוע דורש וראוי. אמצעים כגון:

• החזרת הסמכות למורים, תוך חקיקה הולמת, מהירה וחריפה ואמצעים להסדרת חוסר המשמעת;
• הפחתת הבירוקרטיה, הגברת האמון בעבודת המורים ויצירת תפיסות של כבוד לדמויות סמכות בחברה. שר חינוך לא יכול להיות מופתע כשהוא מתמודד עם מחקרים, כמו זה של הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD), המאשרים את הכשירות הפדגוגית של מוריו. ההפתעה הזו, בנוסף להצבתו המבישה ברמה של רוזן אברנהוס מאסה המבריק, שלא היה מודע למחוזות שבהם הוא היה שר, אומרת לחברה שהפרופסור אינו אמין;
• יש לכבד את האופי הפונקציונלי של מקצוע זה ולא ניתן להעמיד אותו ברמה נמוכה של מורה לבינה מלאכותית. ממשלה זו חייבת, למעשה, לעצור את הפרובינציאליזם של הדיגיטליזציה המואצת שחלק ממדינות אירופה כבר נטשו כלא אפקטיבית, תמורת המחיר שהיא תגרום לדורות הבאים לשלם: אסור שהלמידה תסתגל למודל הדיגיטלי, תבטל את כל החשיבה הביקורתית ואת הערך האמיתי של השימוש בלמידה, שחייב להיות טרנספורמטיבי ולא לשכפל;
• שבח שכר: הן שעות נוספות והן משכורות יסוד והיטלי מס מקבילים. הערכה זו חייבת לכבד את כולם; לא יכולים להיות מורים שהגיעו לאחרונה למקצוע עם משכורות נטו גבוהות יותר מאלה של מורים בעלי ותק של עשרים או הרבה שנים, באמצעות התמריצים של מס הכנסה Jovem: זה מעליב ולא מכבד את מי שנמצא שנים במערכת, נותן הכל כדי שהיא לא תקרוס;
• יש לבדוק את הכשרת המורים; חייב להיות תיאום אמיתי בין אוניברסיטאות ובתי ספר: העמידו את החוכמה והיכולת של מורים מנוסים יותר לשירותם של מורים חדשים, העריכו את המשימה הזו, הסירו סוגים אחרים של משימות שמתישות אותם ובכך תורמים לזריעת זרעים אפקטיביים של יכולת פדגוגית ואנושית, בהעברת עדות יעילה, מעשירה את בית הספר הציבורי. הדגם הזה קיים כבר זמן מה. מדוע אנו נותנים לקיומו של מה שעובד להיות תלוי בכלכלה?

מה שנראה כעת יקר ואיטי יכין קרקע פורייה לסיים את המדבר שבתי הספר הציבוריים הופכים להיות. וכן, זה בית הספר היורש של אבריל. בלעדיו, אולי רובנו לא היינו נמצאים במקום בו אנו נמצאים, כי הוא זה שאפשר את דילול הגבולות הכלכליים בכך שהיווה מעלית חברתית. Missão Escola Pública קורא לפוליטיקאים לא לתת לבתי ספר ציבוריים להפוך לבתי הספר של המוחלשים מבחינה חברתית, של אלה שאינם יכולים לגשת לחינוך איכותי ומכיל שיהיו בלעדי לחינוך הפרטי. זה מאבק אידיאולוגי, פוליטי, אבל זה לא מאבק מפלגתי וזה באחריות כולם.

כל עוד הפוליטיקאים והחברה בכלל לא מבינים שבית ספר הוא לא חברה שמפיקה רווחים מוחשיים וממשיכים להסתכל על זה כצורת תעסוקה לצעירים בכל מחיר, לא מכבדים את אנשי המקצוע שנמצאים שם, כל עוד ממשלות וחברה לא רואים בהוצאות על חינוך השקעה בעתיד המדינה, לא ימשיכו להיות מורים, והנטייה להחמיר במקצוע מי תהיה כאן בעשר שנים. (אם לא מוקדם יותר, בגלל עייפות) והחדש הם יבינו זאת כטקס מעבר למקצועות אחרים בלבד, כי הם יראו אצל הוותיקים את המראה של חוסר העתיד שלהם ומה שהם לא רוצים להיות: איש מקצוע שלא זכה להערכה רבה על ידי הכוח הפוליטי וכתוצאה מכך על ידי שאר החברה.

המחבר כותב לפי הסכם האיות משנת 1990