סקירת מאסטרים של היקום: בדיחות אינסופיות וריפינג רוב הרפתקה מהנה בכוחה

מה זה אומר להחזיק כוח? אם היה צריך להצטמצם למילה אחת, הרשו לי לשאול אותה מהספיידרמן השכונתי הידידותי שלנו: אחריות. בחברה שנבנתה סביב הפטריארכיה, גברים סיסג'נדרים מחזיקים ברוב הכוח, וזו הסיבה שכל כך חשוב להם (צעירים ומבוגרים) לזכור להשתמש בו באחריות. המסר הזה נמצא במרכזו של "מאסטרים של היקום", הרפתקת הפנטזיה החיה-אקשן החדשה שעובדה מהזיכיון המצויר והצעצועים הפופולרי שהחלה בשנת 1982. זהו מסר נהדר, ואחד שמושחל לאורך הסרט בלב כנה.

לרוע המזל, זה בערך האלמנט הכנה היחיד שניתן למצוא בסרט, שכמעט שופע חוסר כנות נואש שמתחזה לכיף. סרטו האחרון של הבמאי טראוויס נייט, "Bumblebee" מ-2018, בנה פסטיש מדע בדיוני משנות ה-80 סביב מערכת יחסים לבבית בין בחורה למכונית הרובוט שלה, ובכך חיקה את מיטב הז'אנר של שנות ה-80 עצמו. הוא לא מצליח להביא כאן גישה דומה ל"מאסטרים", שכן התסריט של הסרט מקבל מיד נימה שמזכירה יותר מדי הרפתקאות פנטזיה אחרות לאחרונה (במיוחד סרטי "ת'ור"), מה שמרמז לכאורה שהם חשבו שהדרך הטובה ביותר למנוע מהקהל לצחוק על הסרט היא לגרום להם לצחוק יחד. כתוצאה מכך, הסרט בסופו של דבר מרגיש פחות כמו הרפתקה מסעירה ויותר כמו מערכון ארוך מדי (141 דקות!) של Saturday Night Live. זה מרגיש כאילו יוצרי הסרט התנערו מאחריותם למכור לקהל את הדמויות הללו ואת עולמן, ובמקום זאת הסתמכו על יציאה לגיחות קלות וקלישאות. "מאסטרים של היקום" אולי נראה כיפי במבט ראשון, אבל האופי הארעי שלו עושה רע לחומרים ולנושאים שלו.

כאשר אולפני מארוול שכרו את טאיקה ווייטיטי לעשות את "ת'ור: ראגנארוק", נטייתו של וייטיטי לקחת שום דבר ברצינות השתנתה לווירוס קטלני והורג סיפורים. ב"רגנרוק" ובהמשך שלו, "ת'ור: אהבה ורעם", הדבר העיקרי שהיה חשוב היה הבדיחה ועוד מעט. "שום דבר לא משנה וכל זה טיפשי" היא פילוסופיה הגונה מספיק עבור קומדיות מערכונים וסרטי פארודיה ארוכים, אבל לתת לזה לאיים להרוג את כל הכנות בסיפור הרפתקאות זה משהו שצריך להימנע ממנו. לרוע המזל, "מאסטרים של היקום" לא מבינים זאת, מתחילים את מסעו לעולם המוזר והתוסס של כוכב הלכת אטרניה עם קול מאדם (ניקולס גליצין) שנשמע נבוך באופן חיובי.

משם, הסרט מגיע לכל כך הרבה פעימות של היקום הקולנועי של מארוול, עד שזה מרגיש כאילו הוא פועל ב-Cliff's Notes. אדם מובל לאטרניה על ידי טילה (קמילה מנדס) לאחר שהיא אוספת אותו מכדור הארץ. (אנחנו לעולם לא רואים את כדור הארץ שוב, כי זה היה רק ​​בסרט כדי שאדם יוכל ליצור אזכורים בדיחות ניתנות לקשר.) ב-Eternia, סקלטור ורשע-לין (אליסון ברי) רוצים את חרב הכוח שאדם הביא איתו לכדור הארץ כי הם מרושעים (לא באמת, זו המוטיבציה המוצהרת במפורש שלהם… הם מרושעים), אז הם רודפים אחרי הרבה גיבורים יפים מסביב, ובכן, הרבה גיבורים מסביב.

עם זאת, כל מה שנייט מחדיר לקטעי האקשן של הסרט, מופרע ללא הרף על ידי ההדחה המכוונת של הסרט את עצמו ואת העולם שהוא מנסה לבנות בחצי פה. הסרט תקוע בין חיקוי הטון הקליל של הקריקטורה לילדים לבין פנטזיית הרפתקאות בוגרת יותר, ונראה שהוא מקווה שריפינג אינסופי ישרת את שניהם.

יש אירוניה עצובה ב"מאסטרים של היקום", שהיא שסרט שכולו אדם לומד להיות האיש של עצמו (כמו גם ההגדרה הרחבה והחיובית יותר של מה זה אומר להיות גבר) כל כך שקוע בניסיון להיראות בר קשר או מגניב בכל עת. זה מרגיש כאילו התסריט נחבט למוות, מותיר יותר מדי ממנו מבולבל למען ההומור. ספינות שמקפלות חלל מכנות את עצם קיפול החלל "מוזר". נצחים עושים בדיחות מתמצאות אבל לא מבינים מונחים מסוימים של כדור הארץ. אדם מקבל השראה להציל את כוכב הלכת הבית שלו בעיקר בגלל שהוא צייר שלל תמונות שלו בזמן שהותו על כדור הארץ. אגב – מי גידל את הילד הזה במהלך 15 שנות הגלות שלו? לסרט בטוח לא אכפת!

אדם אחד שנראה שאכפת לו הוא ג'ארד לטו בתור סקלטור, שממשיך בקמפיין שלו לככב בכל זיכיון של שנות ה-80 שאהב אי פעם כילד כאן. בעוד שנראה שהשחקן עושה רושם דק דק של טים קארי בתפקיד, יש לו פיאזז לגביו שבאמת בולט בין שאר צוות השחקנים, שמאוכפים עם יותר מדי התבכיינות. למען ההגינות, הבזקי הרצינות הקטנים של הסרט – במסר שלו, באפקטים הוויזואליים שלו (Skeletor נראה אמיתי באמת בצורה מוזרה), עיצוב ההפקה שלו והניקוד הבומבסטי שלו – מונעים ממנו להיות כישלון מוחלט. האם הסרט הוא גרסה מדויקת ברובה של הטון המצויר, הגווני שלם? בטח, אבל זה גם צריך לספר סיפור, ובזה, "מאסטרים של היקום" חסר אונים.

/דירוג הסרט: 5 מתוך 10

"מאסטרים של היקום" ייפתח בבתי הקולנוע ב-5 ביוני 2026.