אנדריאה פלאורו מדברת על החייאת התסריט האחרון של ברנרדו ברטולוצ'י למתמודדת אריה הזהב של ונציה 'The Echo Chamber' + קליפ ראשון
בִּלעָדִי: קרוב לשמונה שנים לאחר מותו של ברנרדו ברטולוצ'י ברומא ב-2018, התסריט האחרון שלו לשכת ההד יוצג לראשונה בתחרות בפסטיבל ונציה בספטמבר בניצוחה של אנדריאה פלאורו.
בשיתוף פעולה הדוק עם שותפיו לכותבים של ברטולוצ'י אילריה ברנרדיני ולודוביקה רמפולדי, פלאורו הפך את סיפור האהבה, הגעגועים, ההיעדרות, החזקה והאובססיה לשלו בעזרת השחקנים הראשיים אלישיה ויקנדר, לוקה מרינלי וסוזן סרנדון.
זה מסמן עזיבה כתהליך עבור הקבוע בוונציה שכתב את התסריטים לשלושת התכונות שלו עד כה: מדיאה, האנה ו מוניקה.
את ההפקה הובילו המפיקים ניקולה ג'וליאנו, פרנצ'סקה צ'ימה, קרלוטה קלורי וויולה פרסטיירי בחברה Indigo Film שבסיסה ברומא, שרכשה את הזכויות על התסריט לאחר מותו של ברטולוצ'י.
ויקנדר ומרינלי מככבים יחד בתור הפיזיותרפיסטית הצנועה אן וארריה, מפיק מוזיקלי מצליח שנאבק בהתמכרות לסמים, שנגררים לפרשיית אהבה לא סבירה. סרנדון מגלמת את הזמרת בעלת הסיפורים אווה שמקסימה את ליאו בסיפורי האהבה והחיים שלה בזמן שהם עובדים על האלבום שלה. בדוק את הקליפ של מבט ראשון לסרט למטה.
דדליין הדביק את פאלוארו כשהסרט הוכרז לוונציה לראיון הראשון שלו על התהליך שמאחורי להביא את סרטו הלא גמור של ברטולוצ'י למסך הגדול.
מוֹעֵד אַחֲרוֹן: איך הגעת למעורבות בבימוי התסריט האחרון של ברטולוצ'י?
אנדריאה פלאורו: זה התחיל בהצעה של המפיק ניקולה ג'וליאנו. הוא הביא לי את התסריט. לקח לי קצת זמן לקבל החלטה כי הייתי מודע מאוד לרשת של תסריט מיוצר שקול ותפקידו בהיסטוריה של הקולנוע היו כה משמעותיים. זה בא עם תחושת אחריות גדולה ולא אחריות לחקות אלא להיפך. אחריות לכבד את החומר שכתב ברנרדו עם אילריה ברנרדיני ולודוביקה רמפולדי. כבר מההתחלה כשבחרתי לעשות זאת, ידעתי שהדרך לכבד את החומר אבל גם את משפחת האמנים התורמים להגשמת הסרט הזה היא להיות כנה ככל האפשר ולהפוך אותו לשלי ולראות אותו דרך הרגישות שלי.
מוֹעֵד אַחֲרוֹן: איך עבדת עם התסריט?
PALLAORO: הייתי צריך למצוא את מה שחי בחומר ובשפה הקולנועית שאפשרו לו להתקיים ולפרוח. התסריט סיפק סוג של ארכיטקטורה. הרגשתי בר מזל מאוד לשתף פעולה ולפתח את העבודה עם שני הסופרים שברטולוצ'י עצמו עבד איתם.
מוֹעֵד אַחֲרוֹן: מה היה תהליך העבודה שלך עם אילריה ברנרדיני ולודוביקה רמפולדי?
PALLAORO: אילאריה ולודוביקה היו משתפי פעולה מדהימים בהעברת התסריט מהגרסה הראשונה עם ברנרדו למה שהפך אז לתוכנית שלנו למה שצילמנו בסופו של דבר. קיימנו מספר מפגשים שבהם שיתפנו פעולה לאורך תקופה ארוכה. היינו עובדים שלושה, ארבעה ימים ואז כמה חודשים לאחר מכן, היינו חוזרים לתהליך. היו לנו הזדמנויות מרובות ללכת לעומק על הפיתוח והקדם-ייצור. וברגע שהקאסט עלה על הסיפון, גם אנחנו עשינו את זה בחשבון.
מוֹעֵד אַחֲרוֹן: איך הבאת את הרגישות שלך לפרויקט?
PALLAORO: התסריט הדהד רבות עם נושאים בהם התחבטתי לא רק בעבודתי, אלא גם בחיי. התסריט והסרט מספקים הזדמנות לחקור מה עומד בלב מערכות יחסים. זה סרט שחוקר את הגבול המאוד עדין וכמעט בלתי נראה שקיים בין הצורך לשלוט במישהו ולהחזיק בו, אבל גם הצורך לטפל במישהו אחר. הוא בוחן את ההקבלה בין כאב פיזי ורגשי וכיצד שתי צורות הסבל הללו שלובות זו בזו. נושא נוסף שהיה מאוד עוצמתי ואולי הדבר שהכי גרם לי להתרגש מבחינה קולנועית היה היחס בין נוכחות להעדר. בתור הכותרת לשכת ההד מציע, מדובר על חזרה על דפוסים שאנו לא מסוגלים לברוח מהם. אלו הם הדים שמהדהדים בזמן ובזיכרון. הד בפני עצמו הוא נוכחות הנישאת מהיעדר. זה צליל ששורד את יוצריו. במובן מסוים הד הוא סוג של זיכרון. כולנו עשויים מהדים. האנשים שאהבנו, העולמות שעיצבו אותנו, החוויות שהשפיעו עלינו, שינו אותנו. הסרט חוקר את זה.
מוֹעֵד אַחֲרוֹן: הסרט הולך אחורה וקדימה בזמן. מה הייתה החשיבה מאחורי זה?
PALLAORO: שבירת ציר הזמן הייתה משהו שהיה חלק מהזהות הטבועה בתסריט. עוד הוא בוחן מה זה אומר לחוות היעדרות, היעדרות כהעדר פילוסופי, אך גם היעדרות כחוויה רגשית. האופן שבו הדמות אן רודפת אחרי ליאו ומסתננת לדירה שלו ומוצאת דרכים להיות קרובה אליו מבלי להיות לידו, זה בעיני היה דבר מרגש להפליא מבחינה קולנועית.
מוֹעֵד אַחֲרוֹן: בסרטים הקודמים שלך המבוססים על התסריטים שלך מעולם לא פחדת להשאיר פערים או שתיקות על המסך, וגם עשית זאת ב לשכת ההד. עיצבת את התסריט של ברטולוצ'י לסגנון הקולנוע שלך, או שההיבט הזה כבר היה בתסריט?
PALLAORO: זה משהו שבא לי מאוד טבעי. אני עצמי כזה צופה שמוקיר את הרגעים בקולנוע שבהם אתה מסוגל לחדור ולהיכנס לדמות כדי להבין את הרגשות והמחשבות שלה. אלו הרגעים שאני הכי נרגש ליצור ולחקור. הכל קשור למערכת היחסים שהסרט יוצר עם הצופה, ליצור את ההזדמנות לצופה לקיים מערכת יחסים מאוד עצמאית ואינדיבידואלית עם הדמות מבלי לומר לו מאוד מה להרגיש או לחשוב, להפוך אותם למשתתפים פעילים ככל האפשר. שם טמון הקתרזיס האמיתי.
מוֹעֵד אַחֲרוֹן: האם בחרתם את השחקנים הראשיים אלישיה ויקנדר, לוקה מרינלי וסוזן סרנדון או שזה כבר היה במקום?
PALLAORO: כשעליתי על הסיפון, הסרט לא לוהק. כל חבר בצוות והצוות היה מישהו שבחרתי בקפידה רבה. כל אלה הם אמנים שיש לי כבוד עצום אליהם, שרציתי לעבוד איתם הרבה מאוד זמן. אני מרגישה זכות מדהימה שהייתה לי ההזדמנות לעשות זאת ולטפח את מערכות היחסים הללו וסוג של אינטימיות… היינו צריכים לפתח תחושת אמון גדולה, וכשזה קורה, זה באמת אחד הדברים הכי מרגשים שיכולים לקרות בשיתוף פעולה.
דדליין: מה משך אותך לסרנדון לתפקיד כוכבת הזמר אווה?
PALLAORO: זהו תפקיד איקוני שסוזן התעוררה בו לחיים בצורה מפוארת. סוזן היא אגדה בשבילי, מישהי שחיפשתי עליה כל חיי, לסרטים כמו תלמה ולואיז, איש מת הולך ואפילו תוכנית תמונות האימה של רוקי.
דדליין: עשיתם חזרות הרבה?
PALLAORO: לא עשינו חזרה מסורתית של לקחת סצנה ולחקור אותה יחד לפני הצילום, אבל בילינו הרבה זמן בדיונים על הדמויות והנושאים, והיכרות אחד עם השני. זה היה באמת על מעקב אחר האינסטינקטים שלנו ולתפוס את האמת, ויצירת מרחב שבו השחקנים באמת יכולים לסמוך על החוויה ולהרפות מבלי לראות את עצמם, אם זה הגיוני, להיות נוכחים. זה סוג המרחב שאני מנסה ליצור, לתת הזדמנות לכל משתפי הפעולה שלי ובמיוחד לשחקנים להיות פשוט, במקום שיצטרכו לפעול.
מוֹעֵד אַחֲרוֹן: כל הסרטים שלך עד היום הושמעו בוונציה. מה זה אומר בשבילך להיות בתחרות לשכת ההד?
PALLAORO: ונציה ליוותה, הולידה את כל הסרטים שלי בעולם, מאז הסרט הראשון שלי מדיאס ואחר כך האנה, עם שרלוט ראמבלינג, ואחר כך מוניקה. עם הכרת תודה עצומה אני חוזר לזה. זה מאוד מאוד משמעותי להיות מסוגל לחלוק את זה עם כל האנשים שאפשרו את זה ולהציג את זה לקהל בפעם הראשונה במסגרת שליוותה אותי מתחילת הקריירה שלי.