ציטוט היום מאת סטיבן ספילברג: 'נמנעתי מטיפול כי סרטים הם התרפיה שלי'.

האם אנחנו בכלל צריכים לציין את המובן מאליו והפיוטי בשעווה על האופן שבו מעט מאוד מספרי סיפורים – אם בכלל – השפיעו על עסקי הסרטים כמו שסטיבן ספילברג השפיע במהלך הקריירה הפורה שלו? זה יהיה דבר אחד אם יליד סינסינטי, אוהיו, פשוט יגיע לבגרות במהלך מה שמכונה "הוליווד החדשה" בסוף שנות ה-60 וה-70, כתף אל כתף עם חברים גדולים כמו ג'ורג' לוקאס ופרנסיס פורד קופולה. יצירות מוקדמות כמו "מלתעות" ו"מפגשים קרובים מהסוג השלישי" מדברות בעד עצמן, אחרי הכל, בלי לומר כלום על ריצת ההצלחה חסרת התקדים שתבוא בעשורים שלאחר מכן. אבל האם לעשות זאת תוך שהוא מעלה את חייו שלו ואת תחומי העניין והחרדות האישיים על מסך הכסף כדי ששאר העולם יוכל לראות ולשפוט בעצמו? זה סוג של חוצפה שמפריד בין אמן טוב לגדול בכל הזמנים.

לכן, אין זה צריך להפתיע שעשיית סרטים תהיה חוף מבטחים כל כך עבור שפילברג. עד עכשיו, כולם יודעים על התפיסה האינסטינקטיבית שלו כיצד למסגר צילום, לחסום סצנה או לביים אנסמבל של הכוכבים הגדולים ביותר על פני כדור הארץ. ואם זה היה כל מה שהוא מצטיין בו, האיש עדיין יורד כאחד הבמאים הטכניים המוכשרים ביותר שחיו אי פעם. עם זאת, היכולת שלו לקחת את היסודות של יצירת סרטים ולסנן אותם דרך העדשה הייחודית של מה שהופך את שפילברג למי שהוא, היא הסיבה שהוא אגדה חיה.

במילים אחרות? גברים ממש ישחזרו את הרגעים הכי טראומטיים ומכוננים בילדותם על הבד הגדול ביותר מול קהל של מיליונים במקום ללכת לטיפול. ובדיוק בגלל זה הוא הערך שלנו לציטוט היום.

"נמנעתי מטיפול כי סרטים הם הטיפול שלי". – סטיבן שפילברג

אם אי פעם היה ציטוט אחד שיכול לייצג את רוחב כל יצירתו של אמן, זה היה זה. סטיבן ספילברג אמר זאת בסרט תיעודי של סוזן לייסי בשם "ספילברג", שמתעמק כיצד חינוכו ונעוריו בפיניקס, אריזונה היוו השראה למפעל חייו בסופו של דבר, ההשפעות שנשא עמו במסעו להוליווד, ויצירת כמה מהמאמצים הבלתי נשכחים של הקולנוען המפורסם ביותר. הוא מסר את השורה הזו ב-2017, חמש שנים תמימות לפני שראינו את זה מתעורר לחיים בעצמנו ב"The Fabelmans" הסמי-אוטוביוגרפי שלו, אבל כבר אז היה ברור עד כמה זה תפס את כל הגישה שלו לסיפור סיפורים בצורה תמציתית.

לא שאנחנו יכולים לְגַמרֵי מכבדים את הרעיון של להימנע ממסגרות בריאות ומקצועיות כדי לשפר את הבריאות הנפשית של האדם, אבל אנחנו בהחלט יכולים לראות מאיפה ספילברג מגיע. לא סתם כל אחד יכול לקבל את הזכות לעבוד דרך הרגשות המורכבים והפנימיים ביותר שלו בקנה מידה הכי גדול שאפשר להעלות על הדעת. ובכל זאת, לשארינו יש המזל ש"הזקן" בחר לעשות בדיוק את זה, ושפך את עצם המהות שלו לתוך הסרטים שהוא עשה (וממשיך לצלם עד היום, כפי שמעיד על "יום הגילוי האישי שלו") הדרך היחידה שהוא יודע איך. מי צריך טיפול כאשר אתה יכול במקום זאת להשתמש בסיפורת כדי לחקור את טראומת הגירושים של הוריך, להודות בפני עצמך שאמנות היא הסם המשכר ביותר של החיים, או אפילו לחקור את האמונות שלך לגבי חיי חייזרים המתהלכים בינינו?

אתה צריך לתת אביזרים לסטיבן ספילברג כדי לשים את הכסף שלו במקום שבו נמצא הפה. זה יהיה הדבר הכי קל בעולם להישען על קלישאה בתור קב ולראות איך האמנות של האדם היא הדרך היעילה ביותר שלהם לרפלקציה עצמית. אחרי הכל, קשה למצוא חוט-ליין שהולך קשה יותר בקרב חנוני קולנוע מאשר "נמנעתי מטיפול כי סרטים הם התרפיה שלי". במקום זאת, הכותב/במאי המוערך הלך למעשה לאורך כל אחד ואחד מהסרטים שלו.

עבור רבים מאיתנו, "The Fabelmans" הוא המפתח לפתיחת המתודולוגיה שלו של טיפול קולנועי. במבט לאחור, פתאום נהיה קל לראות מאיפה הגיעו חלק גדול מהדימויים והתחומי עניין החוזרים שלו: הקסם שלו מרכבות, הנטייה שלו לתאר אבות נעדרים, ואפילו הבוב הנורא ההוא שקייט בלאנשט מתעסקת בו ב"אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הקריסטל" – דומה להחריד לסגנון השיער של מישל פיצלמן, כמו התסרוקת של מישל ויליאמס. לאמו שלו. החיבורים הללו ברמת פני השטח רק מרמזים על חומר מרתק הרבה יותר מתחתיו, ומעודדים אותנו הצופים ליפול לחור הארנב הזה לצד ספילברג עצמו ולהיאבק בנושאים שהם גם אוניברסליים וגם מאוד ספציפיים בבת אחת.

לפתע, צפייה בסרטי ספילברג בעבר ובהווה עם פרספקטיבה זו בראש פותחת קופסת אפשרויות של פנדורה. אי אפשר שלא לצייר הקבלות לסוגיות אבא של אינדיאנה ג'ונס ולהתפייסות האולטימטיבית ב"מסע הצלב האחרון", הפליאה המופלאה המופנית כלפי ניסים קולנועיים ב"פארק היורה", ובהתחשב ברקע היהודי שלו, התיאור האקטואלי הלא נוח של ישראלים ופלסטינים ב"מינכן". תודה לאל שסטיבן שפילברג החליט לעבד את חייו באמצעות האמנות שלו – כך נוכל לעשות את אותו הדבר גם עם שלנו.

• "אני חולם לפרנסתי. פעם בחודש השמיים נופלים על הראש שלי, אני בא, ורואה עוד סרט שאני רוצה לעשות".
• "אני תמיד אוהב לחשוב על הקהל כשאני מביים. כי אני הקהל".
• "אני חושב שכל סרט שאני עושה שמעמיד דמויות בסכנה הוא אני מנקה את הפחדים שלי, לצערי רק כדי לשוב ולעסוק בהם זמן קצר לאחר יציאת התמונה. לעולם לא אעשה מספיק סרטים כדי לטהר את כולם".
• "בין אם בהצלחה ובין אם בכישלון, אני גאה בכל סרט שבימתי".
• "בכל פעם שאני הולך לסרט, זה קסם, לא משנה על מה הסרט.
• "תמיד הייתי מלא תקווה, מה שלדעתי לא מוזר בא ממני. אני לא רוצה לקרוא לעצמי אופטימית. אני רוצה לומר שתמיד הייתי מלא תקווה. מעולם לא איבדתי את זה. יש לי הרבה תקווה למדינה הזו ולעולם כולו".