"אני אפילו לא אוהב ברזילאים, אבל זה היה אחד שהציל אותי"

במשך עשרה ימים לסירוגין, טיילתי ברחבי אלגרבה, ועבדתי עבור ה-Fugas Algarve המיוחד, שיצא בשבת במהדורה המודפסת של PÚBLICO. הלכתי דרך אולהאו, אלבופיירה וקרביירו. ואם יש משהו שמרשים אותי במסעדות ובמלונות, זה שאנחנו פוגשים את אותם פרצופים בארוחות הבוקר והערב, אני לא מדבר על הלקוחות, אלא על האנשים שמשרתים אותנו. זה לא אומר שיש להם משמרות של 12, 14 או 16 שעות (תארו לעצמכם מישהו שכבר נמצא בחדר ארוחת הבוקר בשבע בבוקר ומי, בתשע בערב, מגיש ארוחת ערב בופה), אלא שיש להם לוחות זמנים מחולקים. במהלך המגיפה, תעשיית המסעדות והאירוח היו בין האזורים שנפגעו ביותר, עם פיטורים שאילצו עובדים רבים לבצע שינויים בחיים, וכשהכל התחדש, הם לא חזרו. למי שמכיר את האזור, זה היה "אפס הפתעה". מי רוצה לחזור ללוחות זמנים מפוצלים? מי רוצה להתרחק ממשפחתו בזמנים שבהם הוא יכול לבלות עם ילדיו, כמו זמני ארוחות?

עם מחסור בצוות, הבוסים נאלצו ליצור אטרקציות כדי למשוך ולתחזק צוותים. יש בתי מלון עם מגורים לעובדים שלהם, חללים עם בריכות שחייה ומורים ללימוד שפות – פורטוגזית, למשל – כמו ב-Sublime Comporta; יש מי ששיחזר פנסיה ישנה בגראנדולה ועובדי הובלה, כמו Quinta da Comporta. ומי שנותן לוחות זמנים שלמים, במקום מחולקים. וכאלה שמשקיעים בתחזוקת צוותים באמצעות הטבות, הכשרות ומשכורות אטרקטיביות יותר. ואז, יש כאלה שמתלוננים על הכל, שאנשים לא רוצים לעבוד סתם, אפילו לא מהגרים.

בימים אלה באלגרבה שמעתי אשת עסקים מתלוננת כי "מהגרים מעדיפים לעבוד במאה יורו יותר במקום אחר, בעונה גבוהה", במקום להישאר במסעדה שלה שבה היא משלמת 12 חודשים – קראתם נכון, 12, במקום 14 חודשים כנדרש בחוק. "הם מתחילים, האדם מסיים את לימודיו ואחרי שלושה חודשים הם מובטלים…", הוא מתלונן. "אני לא חושב שמישהו יכול לבקש את הסבסוד אחרי שלושה חודשי עבודה…", אני עונה. "טוב, לא, הם צריכים עוד זמן," היא אומרת לי, עצבנית. אבל כך מתחילים הנרטיבים של צ'גה, שזכה בבניין העירייה של אלבופיירה, שבו היינו.

באחד המלונות, גם הוא באותה עירייה, עובד עם שלושה עשורים של עבודה אומר ש"זה גרוע מאוד", שעמיתיו, כולם זרים, "חלקם אפילו לא יודעים פורטוגזית", מוצבים שם על ידי חברות עבודה זמניות. "וזה מה שרואים כאן מלפנים, שם מאחור, במטבחים, אתה אפילו לא יכול לדמיין, זה רק זרים, אפילו לא פורטוגלים…", אמר בנימת גנאי. בארוחת הבוקר, במלון אחר, גם הוא באלבופיירה, עובד מבוגר צועק, באמצע החדר, על אחד מהקולגות הללו. "האם זה הזמן להגיע? מי שלח אותך לכאן?" אני מוכן לקום כדי לציין את חוסר המקצועיות, כשהבחור מראה את השעה בפלאפון, אומר שהוא מדבר רק אנגלית והיא מנמיכה את הקול ומראה אילו שולחנות באחריותה. בגוף מתוח ופניו סגורות הוא משרת בכל הנכונות, מי יכול לחייך כשהוא מושפל מול הלקוחות, דבר ראשון בבוקר?

במלון אחר, מנהל מעיר, ביודעו שאני עיתונאי, איך הכל השתנה מאז המגיפה, שצעירים לא מוכנים להקריב את הקורבנות שאנשים מבוגרים עושים, שהם מעדיפים לצאת לחו"ל כדי להרוויח יותר כסף לאותה עבודה, שהם לא אוהבים לעבוד עם "אלה" – מעניין אם הוא מודע לכך ש"האנשים שלנו" יכולים לסבול מאותה האפליה שלו. "הם אפילו לא יודעים איך לדבר פורטוגזית!" הוא מתלונן. "אין צורך, רוב הלקוחות הם זרים ומדברים אנגלית כמותם! אתה לא מדבר אנגלית עם הלקוחות?", אני שואל, בניסיון ליחס את הדרמה שאתה בונה (למעשה, שכבר מוסדר לך בראש). "אבל זה ככה בכל מקום, זה לא רק כאן", הוא ממשיך, לא מודע לדבריי. ואז הוא מספר לי איך היה לו התחלה של שבץ מוחי ושזה היה רופא ברזילאי שטיפל בו בבית החולים. "אני אפילו לא אוהב ברזילאים, אבל זה היה אחד שהציל אותי", הוא מדגיש.

ואני כל הזמן חושב על הפרדוקס של אין עובדים, להתעלל באלה שקיימים, ולהתלונן כשהם עוזבים כי אסור לנצל אותם. מעניין איך אנחנו עשויים מהסתירות האלה. יום אחד אנחנו מתחככים בעולים, ביום הבא מחבקים אותם כי הם לצידנו, לבושים בחולצת הנבחרת וחוגגים את הגול כמונו. הם שלנו. יש קסם בכדורגל שמפגיש אותנו. Inês Duarte de Freitas נזכרה לכתוב על מה אנחנו צריכים לאכול במהלך משחקים, יש חטיפים ומשקאות בריאים. והוא מכסה גם חמישה פרטי אופנה של קבוצות שונות המופיעות במונדיאל.

כפי שאמרתי, יש קסם שכולל גם תמיכה בקבוצות שיש להן סיכוי קטן לנצח. את מי לא ריגש מקייפ ורדה, מווז'ינה השוער ומהנסיעה של אמא שלך למונדיאל? עם הילד האוזבקי שבכה אחרי השער הראשון שספגה קבוצתו והקולומביאנים סביבו שהתחילו לעודד את הנבחרת שממול רק כדי לעודד את הילד הזה? עם איש הפסל מקונגו, שלא נכח במשחק מול פורטוגל, אבל הוא סמל של המדינה ההיא וההיסטוריה שלה.

יש סיבה לעמוד בסולידריות עם מה שנקרא אנדרדוגאלה שהולכים למשחק בלי שום אפשרות לנצח, כי אנחנו רואים את עצמנו באומץ שלהם, בחוסן שלהם מול החזקים, מאבק בין דוד לגוליית שעמוק בפנים אנחנו רוצים שהם יוכלו לנצח עבורם ועבורנו. אז למה אין לנו את אותה אמפתיה למהגרים?

שבוע טוב.

נ.ב: לכל מי שקורא את זה ניוזלטרלהלן נושאים נוספים של Ímpar שאני מדגיש השבוע; למי שקורא אותנו אֲתַרפשוט לחץ כאן.