זה בשביל חבר
חברה ביקשה ממני עזרה, כאילו לבקש עזרה זה פשוט, היא רווקה כבר יותר ממה שהייתה רוצה, לא בגלל מחסור במחזרים, תמיד יש את השוק האנושי הקטן הזה, הקבוצה הזו של גברים ונשים שבודקים אותה כאילו עושים סקר אפשרויות קבוע, אלא כי לא נראה ששום דבר שווה את זה.
הבעיה, היא אומרת לי, היא לא ההיעדר, אלא האדישות של הנוכחות. שום דבר לא נראה נדיר, שום דבר לא נראה כמו תגלית, תאונה, סטייה שמחה ממה שחוזר על עצמו. הכל נראה כאפשרות שוק שכבר נראתה, ידועה כבר. וזה מעייף אותה יותר מבדידות. חברתי ביקשה ממני עזרה כדי לבדוק אם ג'נטלמן כלשהו מסוגל לגישה חריגה יותר, כל מחווה שאינה תקינה.
כמובן שחבר שלי לא יצא הרבה. לאן אתה הולך כשאתה כמעט בן חמישים ויש לך קצת צרות מאחורי הגב? הימים של קמפינג פראי חלפו מזמן, היא אומרת, ותיירות יוקרה מרגישה כמו עוד סוג של עייפות, פיהוק ממושך ומדבק לפני השינה.
חבר שלי עצוב. זה לא עצב דרמטי, זה איבוד איטי של כוח.
ואתה יודע, אתה אומר לי את זה בבהירות כמעט אכזרית, שאתה מתגעגע למישהו שאין לו שכל, מישהו שמצחיק אותך. לכן הוא אמר לי, בסגנון של אגוסטינה, להשאיר לך את החסימה הזו. הוא עשה לי יונת דואר כי בענייני הלב חסרה לו תעוזה; נראה שכבר ויתרת לפני שניסית.