שפירו: לא, איראן וסין לא "מנצחות"

תוכן המאמר

במשך שנים, חלק גדול מהתקשורת האמריקאית פעלה תחת ההנחה המוזרה שהדרך הטובה ביותר להתעמת עם יריבים כמו סין ואיראן היא להכיל אותם. אם ארצות הברית מפעילה לחץ, הנרטיב הופך במהרה שאמריקה מורחבת מדי, מאבדת מינוף או איכשהו מעצימה את אויביה.

תוכן המאמר

הנרטיב הזה עלה מחדש במהלך העימות של הנשיא דונלד טראמפ עם טהראן ובייג'ין. לפי שקעים כגון הניו יורק טיימס ו הוושינגטון פוסטהן איראן והן סין כביכול יוצאות חזקות מהסכסוך הנוכחי.

תוכן המאמר

סרטונים מומלצים

תוכן המאמר

זו טענה שקשה להתאים למציאות.

ההנהגה הצבאית הבכירה של איראן הושמדה. רשת הפרוקסי האזורית שלה נחלשה. כלכלתה נותרה במצוקה קשה ויכולותיה הצבאיות הושפלו מאוד. עם זאת, חלק ניכר מהסיקור התקשורתי מתייחס לעצם הישרדותה של איראן כראיה לכך שהיא מנצחת איכשהו.

הניו יורק טיימס לאחרונה טען שאיראן "הצליחה לבלבל את הציפיות של ארה"ב וישראל לניצחון מהיר", מה שמרמז שטהראן יצרה סוג של קיפאון. אבל מלחמות מודרניות רק לעתים רחוקות מסתיימות בטקסי כניעה רשמיים או קריסה מוחלטת. לפי אמות המידה של לוחמה עכשווית, החלשת ההנהגה הצבאית של האויב, השפלה של כלכלתו והגבלת השפעתו האזורית ייחשבו באופן מסורתי כהישגים אסטרטגיים משמעותיים.

תוכן המאמר

תוכן המאמר

במקום זאת, הסיקור התקשורתי מגדיר לעתים קרובות את הניצחון בצורה כה צרה עד שכל התנגדות מתמשכת מצד איראן הופכת להוכחה לכישלון האמריקאי.

ה פִּי הציע גם שאיראן "שמרה על השליטה" על מיצר הורמוז. אבל אם איראן באמת תשלוט במיצר במובן משמעותי כלשהו, ​​היא הייתה מייצאת בחופשיות נפט משלה ומרוויחה מתעבורה מסחרית דרך האזור. זה לא עושה את שניהם. האיומים של איראן על נתיבי השיט משקפים ייאוש והתנהגות של חיפוש מינוף, לא דומיננטיות.

למעשה, חוסר היציבות במצר יוצרת בעיות לא רק לארה"ב ובעלות בריתה אלא גם לסין, שתלויה במידה רבה בנפט מיובא שזורם במפרץ. המציאות הזו מסבכת את הנרטיב הפשטני לפיו בייג'ין איכשהו מרוויחה אוטומטית מכאוס במזרח התיכון.

מה שבטוח, ממשל טראמפ נקט באיפוק באזורים מסוימים, במיוחד לגבי התקפות ישירות על תשתית האנרגיה האיראנית. אבל האיפוק הזה משקף חישוב אסטרטגי, לא חולשה. השמדת מגזר האנרגיה של איראן עלולה להרוס את האוכלוסייה האיראנית ולחסל את הבסיס הכלכלי לכל ממשלה מתונה עתידית.

תוכן המאמר

אותו דפוס מופיע בסיקור של סין.

ה שֶׁלְאַחַר לאחרונה הדגיש הערכה מודיעינית שדווחה הטענה כי בייג'ין מנצלת את הסכסוך האיראני כדי למקסם את יתרונה על ארצות הברית. הדו"ח הצביע על מכירת נשק סינית, הודעות דיפלומטיות ויכולתה של סין ללמוד פעולות צבאיות אמריקאיות.

כל זה לא מפתיע. מעצמות גדולות חוקרות באופן שגרתי סכסוכים ומנסות לנצל פתחים גיאופוליטיים. זה לא אומר שהם מנצחים.

סין עדיין מתמודדת עם אותן בעיות מבניות שעמדה בפניה לפני תחילת הסכסוך – האטה בצמיחה הכלכלית, ירידה דמוגרפית, חוב גובר ותלות רבה באנרגיה מיובאת. חוסר יציבות ממושך במזרח התיכון מאיים על כלכלת בייג'ינג כמו על כלכלת וושינגטון.

ה שֶׁלְאַחַר כמו כן הדגישו את החששות שהסכסוך מדלדל את מצבורי התחמושת האמריקאים שעלולים להידרש במקרה עתידי של טייוואן. החשש הזה לגיטימי. אבל זה משקף שנים של ייצור ביטחוני לקוי וצמצום צבאי תחת ממשלים קודמים, לא איזה ניצחון אסטרטגי של בייג'ין.

תוכן המאמר

מבקרי מדיניות החוץ האמריקאית טוענים לעתים קרובות שסין יכולה להציג את ארה"ב כמעצמה אגרסיבית בדעיכה. אבל התנהגותה של סין עצמה מקשה על ניהול הטיעון הזה. בייג'ין ממשיכה לאיים על טייוואן, מהדקת את השליטה בהונג קונג, מרחיבה את ההשפעה הצבאית ברחבי האוקיינוס ​​השקט ולוחצת על מדינות שכנות ברחבי אסיה.

הרעיון שסין ממוקמת לזכות בטיעון מוסרי עולמי נגד ארה"ב מחייב להתעלם מהרבה מהתנהלותה של בייג'ינג.

בסופו של דבר, הנרטיב התקשורתי הרחב יותר משקף נטייה ארוכת שנים בחלקים מהעיתונות האמריקאית לפרש כמעט כל טענה של כוח ארה"ב כעדות לחולשה האמריקאית. פעולה צבאית הופכת להוכחה להישג יתר. לחץ כלכלי הופך לפזיזות. יריבים שורדים הופכים ליריבים מנצחים.

הישרדות אינה ניצחון ושיבוש אינו דומיננטיות.

לא משנה מה הביקורת שיש לאדם על מדיניות החוץ של טראמפ, הנחת היסוד המרכזית של גישתו נשארת פשוטה: כוח אמריקאי מרתיע יריבים בצורה יעילה יותר מאשר התאמה.

ההיסטוריה מעידה כי הטיעון ראוי להתייחסות רצינית יותר מכפי שרוב הסיקור התקשורתי הנוכחי מוכן לתת לו.

תוכן המאמר