אבלה של אלקטרה מעסיק את אביניון והופך את סצנת התיאטרון הצרפתית לבמה לאמריקה הטראגית
המשחק התיאטרלי שיצרה הלהקה של גונאאל מורין עמד בצרחות שפרצו באביניון ביום חמישי (9), כשצרפת ניצחה את מרוקו במונדיאל. המחזה Le deuil sied à Électre, שהותקן בגנים של Maison de Jean Vilar, הפך כל רטט חיצוני לחומר נופי. הטרגדיה של המאנונים, שעוצבה על ידי יוג'ין אוניל מהמיתוס היווני של אטרידס, זכתה לאינטימיות נדירה על ידי שילוב החיים שמסביב בפסטיבל אביניון.
מרסיה בכרה, שליח מיוחד לאביניון
אפילו הצרחות שחגגו את השערים של נבחרת צרפת – בניצחון 2-0 מול מרוקו, ביום חמישי, בסביבות השעה עשר בלילה (שעון מקומי) – לא קטעו את ההסכם השקט שהלהקה של גונאאל מורין קבעה עם הציבור בגני Maison de Jean Vilar, באביניון, בדרום צרפת. הכדורגל במונדיאל התקדם ברחובות אביניון כמו גל קול, אבל הסצנה, שהוצבה מול החזית הניאו-קלאסית של הבניין, נותרה יציבה, כאילו המחזה יצר אווירה משלו, אטומה לרעשים מבחוץ. עם כל פיצוץ מהקהל, השחקנים פשוט נשמו, התאימו את גופם, נתנו לרטט לעבור בחלל והמשיכו, כאילו החיים סביבם היו רק עוד מרכיב של הדרמה.
אי אפשר לבלבל את החדירות הזו – נדירה, מדויקת, כמעט אומנותית – עם אימפרוביזציה. זו בחירה אסתטית שמורין טיפחה במשך שנים. מחקרו, בסימן פרויקט "התאטרון הקבוע", איחד את הפרקטיקה הזו: תיאטרון שאינו מגן על עצמו, שמקבל בברכה התערבות חיצונית כחלק מהדרמטורגיה, ומרשה לעצמו לחצות את העולם מבלי לאבד את צירו. אתמול זה התברר. השחקנים ספגו את תנודות העיר באופן טבעי, שילבו אותם בשטף ההצגה כאילו זיהו שהתיאטרון הוא אורגניזם חי, שבו יש מקום לצחוק, כולל מהטרגדיה עצמה.
המיזוג בין הסצנה לסביבה יצר אינטימיות בלתי צפויה. הסיפור שהגה יוג'ין אוניל – הפרשנות המחודשת של צפון אמריקה למיתוס של אטרידס, שהועבר לניו אינגלנד זמן קצר לאחר מלחמת האזרחים – קיבל סמיכות חדשה כאשר אותגר על ידי "החיים האמיתיים" הללו שהתעקשו להשתתף. משפחת מאנון, על שרשרת האשמה, התשוקה, ההדחקה והגורל שלה, נראתה קרובה עוד יותר כאשר השחקנים, המנוסים והקשובים, נתנו לסביבה להפריע למתח הדרמטי. התוצאה הייתה דיאלוג מורחב עם הקהל, שלא רק צפה בטרגדיה, אלא חי אותה יחד איתה, כאילו הבית המקולל שדמיין אוניל התרחב לכלול את כולנו בגן הזה.
צוות השחקנים – פביאן-אייסה בוסטה, וירג'יני קולמין, קאדי דאפי, ג'וליאן אגריקקס, ברברה יונג וגרגואר מונסיון – מקיים את המתח המתמשך שמאפיין את הטרילוגיה. כל מחווה מכוילת כדי לשמור על הדרמה במצב של משבר, מבלי לאפשר לסצינה להתייצב. זה תיאטרון שזז על הקצה, כאילו כל מילה יכולה לשנות את גורלן של הדמויות.
כשהטרגדיה של צפון אמריקה פוגשת את המיתוס היווני
אוניל כתב האבל הופך לאלקטרה בשנת 1931 כניסיון להשתיל את אורסטיה לאדמת צפון אמריקה. במקום אלים, הוא מתקין פסיכולוגיה מודרנית: אשמה, תשוקה, הדחקה, גילוי עריות ומוות במשפחה הופכים לכוחות מכריעים כמו אלוהויות הטרגדיה העתיקה. הטרילוגיה המקורית – שיבה הביתה, הניצוד ה הרדוף – עוקב אחר ספירלת ההרס של משפחת מאנון, שהגיעה לשיאה בכליאתה העצמית של לוויניה, אלקטרה המודרנית, שמחליטה לחיות לנצח בתוך הבית, כשומרת קללתה.
מורין משמר בקפדנות את המבנה הזה. הוא שומר את הטקסט המלא, כולל החלקים האפלים ביותר שלו, העוסקים בגילוי עריות, התאבדות ואלימות במשפחה. הבחירה היא אסתטית ופוליטית: לא לרכך את הטרגדיה, לא להגן על הציבור, לא להפוך את הכאב לאלגוריה ובעיקר להמר על האירוניה שנולדת מטיפוח של שותפות עם הקהל. ההפקה, המוצגת בפסטיבל אביניון, לוקחת את הצפיפות של אוניל ומחזירה אותה לצופה ללא פילטרים.
בגנים של Maison Jean Vilar, הנאמנות הזו לטקסט זוכה לנדבך נוסף. היעדר נוף – סימן היכר של עבודתו של מורין – הופך את החלל לאורגניזם חי. בית מאנון, שבטקסט הוא כמעט דמות, מופיע כאן כנוכחות דמיונית, הנבנית על ידי היחס בין גופים, אור והסביבה. החזית הניאו-קלאסית של הבניין מתפקדת כקונטרה אילמת, ומרמזת על ארכיטקטורה מוסרית הכולאת את הדמויות.
המונטאז', שנמשך 3h30, מתמקד בפיזיות אינטנסיבית. השחקנים מסתובבים בגן כאילו מחפשים יציאות שלא קיימות. מורין מסיים בעבודה זו את מחזור אביניו שלו "פירוק החומות לסיים את הגשר", פרויקט שביקש לקרב את התיאטרון לעיר, ולטשטש את הגבולות בין במה לרחוב. אבל מתאים לאלקטרה היטב מופיע כשיא המסע הזה: טרגדיה שלמרות שהתרחשה באמריקה שלאחר מלחמת האזרחים, מהדהדת עם ויכוחים עכשוויים על אלימות מבנית, מורשת משפחתית וחוסר האפשרות לברוח מנרטיבים שקודמים לנו.
ההפקה תוצג עד ה-17 ביולי בפסטיבל אביניון.