סקירת סופרגירל: מילי אלקוק זורחת בתור המושיעה ההרסנית של ה-DCU

ההפתעה הגדולה ביותר ב"סופרגירל" היא עד כמה הוא דומה מעט לקהל הסרטים שצפוי לראות. הרפתקה של גיבורי-על מרחיקת חלל עם פסקול כבד בטיפת מחט נשמעת כאילו היא צריכה לכבוש את אותה שכונה טונאלית כמו "שומרי הגלקסיה" או אפילו "סופרמן" של ג'יימס גאן עצמו, אבל "סופרגירל" של קרייג גילספי ואנה נוגיירה – עצמו עיבוד יחסי למיני סדרת הקומיקס של "King Bilerow: Woman" של "King Bilerow" של Eve. משותף למערבון האגדי "True Grit" ולנוף המלוכלך והפוסט-אפוקליפטי של "Mad Max" כפי שהוא עושה את עולם השכמיות והגרביונים. זוהי אודיסיאה של נקמה ומרוץ נגד הזמן כדי להציל את קריפטו דרך עולמות עוינים המאוכלסים בנבלים גרוטסקיים, ובראשם גיבור שיש לו סיכוי להרוס את עצמו בדיוק כפי שיש לה להציל את היום.

למרבה המזל, "סופרגירל" עדיין עמוס בחוש הומור חד ושפע של מחזה, אבל בניגוד לרוב סרטי גיבורי העל שנראים אלרגיים לכנות, הסרט של גילספי אינו מפחד לתת לדמות הטיטולרית להרגיש את כל הספקטרום של הרגש האנושי. "סופרגירל" זה לא תמיד "כיף", ובדיוק בגלל זה זה עובד. בעקבות הסט-אפ מ"סופרמן" קורה שקארה זור-אל (מילי אלקוק) היא ההפך התמטי של בת דודתה המפורסמת – סוחרת באופטימיות הרצינית שלו באימפולסיביות מבולגנת ובמשקל המוחץ של אשמתו של הניצול.

תחושת העקירה הזו היא הליבה הרגשית של "סופרגירל", סיפור מרענן בקנה מידה קטן על ילדה שמנסה להציל את חיי הכלב שלה, שאליהם הצטרפה למסעה רותי מרי קנול (איב רידלי), נערה חשופה לכבוד המבקשת להפיל את האיש שהרג את משפחתה. ההימור נראה קטן בסטנדרטים של גיבורי-על עכשוויים של אלים אוכלי כוכבי לכת ורב-יקומים שמתקפלים בעצמם, אבל האופי האישי של "סופרגירל" הוא המפתח להצלחת הסרט.

קארה מוצגת לעתים קרובות כ"גירסת ילדה" של סופרמן, אבל הגרסה של מילי אלקוק משגשגת בדרכים שהיא לא דומה לו. כמו סופרמן, היא בסופו של דבר מנסה להיות טובה, אבל היא גם ניהיליסטית, מאיימת ופזיזה בכוונה לאחר שחוותה את מותו של קריפטון. בעוד שהקהל כנראה כבר מכיר את עבודתה כראנירה הצעירה ב"בית הדרקון", קארה זור-אל היא תפנית של כוכבים שבוערת באור עז גם כאשר מעקפים שונים של בניית היקום של הסרט מושכים מדי פעם את הפוקוס.

כפי שציינתי בעבר בנוגע לקארה זור-אל, להוליווד אין בעיה לתאר נשים שמפגינות התנהגות הרת אסון, אבל לעתים רחוקות מותר לנשים האלה להיות גם גיבורות. זהו סטנדרט כפול מתסכל שבו מותר לגיבורים גברים להיות מורכבים, לא חביבים, כאוטיים, פגומים ומעורפלים מבחינה מוסרית תוך שהם מצילים את העולם, אבל נשים מוצמדות לסטנדרט גבוה יותר של טוהר אתי. אלקוק היא הסופרגירל המושלמת מכיוון שהיא מאפשרת לקארה להיות אישה ממומשת במלואה שסיווגים בינאריים לא יכולים להתאגרף.

רותי, בינתיים, מתפקדת כמאטי רוס הנחוש באופן מעצבן לתרנגול הציני של קארה קוגבורן. היא עקשנית, מתחסדת ולעיתים ממש מעצבנת, אבל היא מתבגרת. היא הולכת להיות מעצבנת. זה אירוע קאנון בגיל הזה, ואסור לנו להתערב. הקשר שלה עם קארה הוא הלב הפועם של הסיפור, ובעוד ש"אשת המחר" קצת יותר חזק בכל הנוגע לפיתוח דמויות (ברור שזו סדרה שלמה של קומיקס בהשוואה לסרט), "סופרגירל" קולע בכל הביטים הדרושים כדי שהסיפור שלהם יעבוד.

הכל הוא קרב עלייה עבור שניהם, וגורם לכל ניצחון – לא משנה כמה קטן או קצר מועד – להרגיש מורווח. ועל ידי הדגשת האופי האישי של הצרות שלהם, הסרט של גילספי מרגיש אוניברסלי.

הרע הראשי של הסרט, קרם הגבעות הצהובות (מתיאס שונארטס), אולי לא מביא את אותה רמת איום כמו מישהו כמו גלקטוס ב"ארבעה המופלאים: צעדים ראשונים" או אפילו לקס לות'ר ב"סופרמן", אבל הוא ברגע אחד נבל גיבורי-על גדול בכל הזמנים פשוט כי הפשעים שלו הם כל כך מגעילים, כוכב לכת, לעולם לא יהיה נכון לחיים. עבור סרט בן ארבעה רביעיות, העובדה שהרעים הגדולים ב"סופרגירל" הם קבוצה של שודדי חלל שמתמחים בסחר בבני אדם בנשים צעירות לפני שהם נפטרים מהן לאחר ש"שירתו את מטרתן" להוליד בנים היא די מצמררת. זה מרשים שבעתיים שקו העלילה האפל להפליא הזה מוצג בצורה המתאימה לגיל לקהל ה-PG-13 המציף את בתי הקולנוע, מבלי להמעיט ברשעות של מעשיהם.

הבריגנדים הרסו כוכבי לכת וחטפו אינספור נשים צעירות, ואילצו מספר לאין שיעור של אנשים לוותר על הקוד המוסרי שלהם כאמצעי הישרדות. האגביות שבה קרם הורג את משפחתה של רותי קורעת בטן, אבל אי אפשר שלא לראות את אפקט הפרפר של האופן שבו הבריגנדים השחיתו את תושבי כוכבי הלכת שלמים החיים בפחד ולא מזהים את ההקבלות לקיום שלנו. לפחות, ככה זה הרגיש לי, אבל מה אדע? אני רק בחורה שמעולם לא ידעה חיים שבהם גברים מבוגרים לא אמרו את השטויות הכי נבזיות שאפשר להעלות על הדעת על מה שהגוף שלי טוב בשבילו (ללא קשר לגיל שלי), צופה בסרט שבו הרעים עשויים לחיות על כוכב שנקרא "האי של אפשטיין".

"סופרגירל" גם שיכנע אותי שג'ייסון מומואה נבנה במעבדה במיוחד כדי לגלם את לובו, ואהבת חייו לדמות מורגשת בכל רגע שהוא על המסך. לפעמים הסרט מרגיש כמו טייס בדלת אחורית לסרט עצמאי בסופו של דבר (או אולי סדרה כמו "עושה שלום"), אבל הוא מביא אנרגיה קריקטורית הכרחית לסיפור כל כך דרמטי. מומואה מזכיר לנו ללא מאמץ שאף אחד אחר לא יכול לשחק בחיצים מקסימות כמו שהוא יכול, ולראות שתי נשים צעירות משתלבות איתו זו שמחה מוחלטת. הוא גם נמצא במרכז אחד מקטעי הסט האקשן הטובים ביותר של הסרט, והוא בוודאי הולך לעורר דור של ילדים לרצות Spacehog משלהם.

תפאורות האקשן די אפקטיביות בסטנדרטים של גיבורי-על אמריקאיים, עם כוריאוגרפיית קרב מוצקה וסגנון עריכה שבעצם מעריך את הפיזיות של כל סצנה ולא צריך לחתוך כדי להסתיר את פניו של השחקן כשהם לא עושים פעלולים משלהם. אלקוק השקיע לחלוטין את העבודה בהפיכת קארה ללוחמת, והסרט עדיף על זה, ולו רק בגלל שיש שילוב חלק בין הביצועים שלה לכפיל הפעלולים שלה, מיקי פאצ'ינלו. לרוע המזל, בכל פעם שקארה מרחפת בחלל או עפה באוויר, ה-CGI מתקשה לעמוד בקצב הדרישות של הסצינה. טכנולוגיית תנועת CGI פשוט אינה מתאימה לדמות עם שיער לא חפוף עמוס בהצטברות שמפו יבש של שלושה ימים. גם המראה של הסרט קצת לא עקבי, כשכמה כוכבי לכת מתהדרים בשטויות בלה כרגע פוקדת את כל שוברי הקופות, בעוד שאחרים לוכדים את היופי הנועז והצבעוני שנמצא בקומיקס "האישה של המחר".

יש תפיסה שגויה ש"דמות נשית חזקה" היא שם נרדף ל"מודל לחיקוי חיובי", או "ללא אשמה". בהתחשב בכל מה שכבר עומד מול סרטי גיבורי-על עם נשים בעמדת גיבור, יש רצון לחזק את הציפייה הלא מציאותית שנשים חייבות להיות תמיד ראויות להערצה, בריאות רגשית וזקורות מבחינה מוסרית, אפילו מול קושי בלתי נתפס – שמא הן ייחשבו "בעייתיות". וזה סטנדרט שאי אפשר לשמור עליו. אנשים אמיתיים לא תמיד מנווטים את הכאב שלהם בצורה בונה, ולפעמים הדרך דרך הסבל היא מבולגנת ואנוכית. לראות את קארה זור-אל מבלה סרט שלם מתרסק הופך את החוסן שלה לאותנטי עוד יותר. היא לא מושלמת; היא גיבורה שמועדת ועדיין מוצאת דרך קדימה כדי להזכיר לנו שהרגעים הנמוכים ביותר שלנו לא מכתיבים את הגבולות של מה שאנחנו מסוגלים להשיג.

וכשהדברים נראים עגומים, ונראה שהגיבורים שאנחנו תלויים בהם נמצאים בספירה, באחריותנו להבין איך לעבור את זה בעצמנו. או, כפי שאומרת טיפת המחט הטובה ביותר בסרט, "זה רק לוקח קצת זמן / ילדה קטנה, את באמצע הנסיעה / הכל, הכל יהיה בסדר / הכל, הכל יהיה בסדר, בסדר."

רוב סרטי גיבורי העל עוסקים במישהו שמציל את העולם, אבל "סופרגירל" עוסק בלימוד להציל את עצמנו. קארה זור-אל היא תוספת ראויה והכרחית ליקום DC, והפרק הזה רק גורם לי להתרגש יותר ממה שג'יימס גאן ופיטר ספרן מעצבים. "סופרגירל" הוא סרט שאפתני כי הוא אינו דורש שלמות של הדמויות שלו או מסעותיהן, ובכך מדגמן עבור אלה שצופים בבית שגם אנחנו יכולים להגיד את הדבר הלא נכון או לקבל החלטה שגויה ועדיין למצוא את הדרך לעבר גבורה.

/דירוג הסרט: 7 מתוך 10

"סופרגירל" מוצג בבתי הקולנוע בכל מקום ב-26 ביוני 2026.