למרות 4 פרסי אוסקר, לקלינט איסטווד עדיין אין פרס גדול אחד

ייתכן שנקבל עמלה על רכישות שנעשו מקישורים.

לקלינט איסטווד בוודאי לא נשאר מה להוכיח. אחרי הכל, הוא אגדה חיה בת 96 שהצליחה לצוף ללא מאמץ בין שובר קופות תקציב גדול לדרמה מתחשבת, המגלמת דמויות קולנועיות מתנשאות כמו הארי המלוכלך ובמקביל זוכה לשבחים על מאמצי הבימוי שלו. אבל יש דבר אחד שאיסטווד עדיין צריך לעשות, וזה עשוי להפתיע, אפילו למעריצים: לזכות באוסקר השחקן הטוב ביותר.

איסטווד מחזיק בשיא האוסקר שעדיין לא נשבר. הוא האדם המבוגר ביותר שזכה אי פעם באוסקר לבמאי הטוב ביותר, המייצג רק אחת מארבע הזכיות שלו בפרס האוסקר. בקריירה שלו בת חצי מאה זכה איסטווד פעמיים גם בסרט הטוב ביותר וגם לבמאי הטוב ביותר, פעם אחת על יצירת המופת הרוויזיוניסטית שלו "Unforgiven" משנת 1992 ופעם אחת על דרמת הספורט שלו "Million Dollar Baby" מ-2005. למרות ההישגים הללו והעובדה שהוא גם היה מועמד לשחקן הטוב ביותר בשני המקרים, הוא עדיין לא זכה לניצחון בקטגוריית השחקן הטוב ביותר או שחקן המשנה הטוב ביותר.

איסטווד היה מועמד לכמה סרטים נוספים שלו, וזכה בפרס הסרט הטוב ביותר ובמאי הטוב ביותר עבור "מיסטיק ריבר" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה". הוא גם זכה להנהון נוסף לסרט הטוב ביותר עבור "צלף אמריקאי" המדויק בספק בשנת 2014. ובכל זאת, הוא עדיין לא לקח הביתה פרס השחקן הטוב ביותר. יתרה מכך, לקח כמעט 40 שנה עד שאיסטווד זכה בכל סוג של הכרה מהאקדמיה בכלל.

עד שקלינט איסטווד זכה באוסקר הראשון שלו ב-1993, הוא כבר מזמן פעל כדי לשכנע את המבקרים בכושר הקולנוע שלו. הופעת הבכורה שלו בבימוי, "שחק ערפילי בשבילי" משנת 1971, זכה לביקורות חיוביות, אם כי סרטו של איסטווד מ-1973 "בריזי" כמעט ולא מדברים עליו, בין השאר משום שהמבקרים לא כל כך הרשימו. אבל הוא המשיך ליצור סרטים לאורך שנות ה-70 וה-80, שרבים מהם זכו לשבחים נלהבים ביותר. בלי קשר, הייתה תחושה שאיסטווד – כוכב האקשן הסטואי של "טרילוגיית הדולרים" ו"הארי המלוכלך" – היה צריך לעבוד קשה יותר מהרוב כדי להרוויח משהו מזה.

כותב על ניצחון הקופות של איסטווד ועל המערבון היחיד שלו משנות ה-80 של "הרוכב החיוור" וינסנט קנבי הניו יורק טיימס נראה היה לסכם את הסנטימנט הכללי. "רק עכשיו אני מתחיל להבין שלמרות שמר איסטווד אולי השתפר עם השנים", הוא כתב, "לקח גם את כל השנים הללו עד שרובנו זיהינו את החן והשנינות המאוד עקביים שלו כיוצר קולנוע". זה בהחלט המקרה אם אתה הולך אך ורק לפי השיא של האוסקר של האיש. סרטו הראשון של איסטווד כבמאי הגיע ב-1971 ולקח לו עוד 22 שנים גם לזכות במועמדות לאוסקר וגם לזכות, גם כאשר מזמן הוכיח לכאורה את ערכו כיוצר קולנוע מהשורה הראשונה.

בסופו של דבר, הוא התיש את המבקרים ואת האקדמיה. אבל הוא עדיין לא כבש את האחרון בכל הנוגע למשחק שלו, ובזה טמון פן מרתק בקריירה של האיש. אף אחד לא יטען שקלינט איסטווד הוא שחקן גרוע. עם זאת, יש סימן שאלה בנוגע למשחק שלו מאז הימים הראשונים, כאשר הסרבנים ביטלו את הוצאת השיניים החרוקות המפורסמת שלו.

לקלינט איסטווד תמיד היה משהו מכריע לכל אמן ששווה את המלח שלו: דעה. איסטווד הרגיש ששחקנים בתקופתו עשו טעות אחת גורלית בכך שהם החזירו הופעות שראו מכוכבים גדולים. איסטווד שנא את זה. ברור, אם כן, שהוא לקח את מלאכתו ברצינות מספיק כדי לשאוף למקוריות. ובכל זאת, הוא לא תמיד זוכה לשבחים בזכות יכולת המשחק שלו, לפחות לא כמו שאתה יכול לחשוב.

מחבר הביוגרפיה "קלינט: החיים והאגדה", פטריק מקגיליגן כתב שאיסטווד, "רק לעתים רחוקות היה נוקט להשיל את עורו ו'להיות' למישהו אחר מלבדו" – העדפה שבוודאי לא שיחקה טוב עם מצביעי האקדמיה. מה שכן, במהלך ראיון עם כוכב ונדריןמקגיליגן הקטינה את הטווח של השחקן. "הצלחתו של קלינט כסמל וככוכב סובבת יותר סביב הפרסונה שלו", אמר מקגיליגן. "והמשחק שלו נוטה ליפול על מה [Konstantin] סטניסלבסקי (אני מאמין) כינה 'הרודנות של הרגלים נרכשים'." הספקנות שלו כלפי הכישרונות הדרמטיים של איסטווד לא הייתה חסרת תקדים.

כפי שמציין המחבר בספרו, כמה מחבריו של איסטווד ראו בו "רציני לחלוטין בגישתו למשחק", אבל היו כאלה שחשדו שהוא ראה זאת בהרבה פחות יראת כבוד. מקגיליגן מציין ששנים אחרי שכבר התבסס, איסטווד צוטט כאומר "באמת, זה [acting study] היה סוג של דבר פסאודו-אינטלקטואלי, אופנה שאנשים עברו באותה תקופה". אולי זה מה שגרם לפריץ מאנס להביע דעה, "אני חושב שהוא התנהג בתור שחקן".

כמובן, איסטווד נתן לנו הרבה הוכחות לכישרון המשחק שלו. אבל מעניין לציין את סימן השאלה הזה שעקב אחריו עוד מההתחלה, והמשיך להתעכב הרבה אחרי שהובא לידיעת האקדמיה.