חדרי אחורי עשו משהו שמעולם לא ראיתי קורה בבית קולנוע

"חדרים אחוריים" הוא סיוט לימינלי זוחל עור שמשבש את הוליווד. בעוד שיצאי זיכיון כמו "מלחמת הכוכבים: המנדלוריאן וגרוגו" לא מצליחים, הבכורה הסוריאליסטית של קיין פרסונס כובשת את הקופות ומוכיחה שהקהל גועב לסיפור מקורי ומעורר מחשבה. מספרי הקופות מדברים בעד עצמם. עם זאת, הניסיון שלי לאחר שראיתי את "חדרים אחוריים" בתיאטרון השפיע על ההשפעה שיש לו על התרבות.

אני מבקר בתיאטרון על בסיס כמעט שבועי מאז 1998 – מאז שדודי לקח אותי לראות את הרימייק השנוא של "גודזילה" של רולנד אמריך וגרם לי להתאהב בקולנוע (זה סרט טוב, תבע אותי). זה כמעט 30 שנה של השתתפות במכפילים, ולא פעם זר פנה אליי אחרי הקרנה כדי לדון ולנתח את מה שצפינו בו. ובכן, זה השתנה כשראיתי את "חדרים אחוריים" בליל שני רטוב בקוטברידג', סקוטלנד.

הזר המדובר – שבוודאי היה בסוף שנות העשרה או תחילת שנות ה-20 לחייו לכל היותר – זמזם, מבולבל (בצורה טובה), ומוכן לפרק את המשמעות העמוקה יותר מאחורי הלהיט המפריע של פרסונס. נכון לכתיבת שורות אלה, אני עדיין מנסה להבין את הסוף של הסרט, אבל הזר ואני קפצנו סביב מספר תיאוריות שנתנו לנו הרבה חומר למחשבה. זה עדות למה שהצוות והצוות השיגו עם "חדרים אחוריים", אבל חילופי הדברים גם גרמו לי להרגיש אופטימי לגבי עתיד הקולנוע.

הרבה נכתב על סרטים כמו "חדרים אחוריים" ו"אובססיה" המחזקים טרנד חדש לאימה. שני הסרטים נעשו על ידי יוטיוברים מהדור Z שזכו לתהילה ומספרים סיפורים המהדהדים בקרב מבוגרים צעירים ומדגישים את מצוקותיהם הקיומיות. המסקנה שלי? Gen Z הוא הכוח המניע מאחורי המומנטום האחרון של האימה המקורית – וצופי הקולנוע שלו עוסקים אינטלקטואלית באמנות שהם צורכים.

גם חווית התיאטרון האמורה שלי אינה ייחודית. כמה מהקולגות שלי כאן ב-/Film סיפרו על סיפורים דומים של עדים לגנרל זרס בשיחות מעמיקות על "חדרים אחוריים" ו"אובססיה" לאחר שכתבי הסיום התגלגלו. סוגים אלה של דיונים נלהבים ומתחשבים מעוררים אנשים להמליץ ​​על סרטים לחבריהם, ויוצרים מומנטום מפה לאוזן שמוביל להצלחה קופתית ולשיח מעניין.

חשוב מכך, ההצלחה של "חדרים אחוריים" – והשיחות בהשראת הצופים – גורמים לי להרגיש בטוח שהאמנות תשרוד את כל האתגרים העומדים בפניה כיום. השיחה הקצרה הזו עם אדם זר הפיגה את החששות שלי לגבי שליטה בבינה מלאכותית ומשתלטות מזומנים חסרי נשמה של זיכיונות משותפים בשנים הקרובות. זו הייתה תזכורת לכך שמוזרות ומקוריות שנוצרו על ידי בני אדם עדיין מרגשות אנשים בקנה מידה מיינסטרים. עוד זמן רב זה ימשיך.

לעזאזל, ההצלחה של "חדרים אחוריים" גם מראה שאנשים עדיין מוכנים לבקר בתיאטרון כדי לצפות בסרטים מעניינים. הניסיון שלי עם הסרט הזכיר לי שסרטים טובים יכולים לקרב אנשים ולאפשר להם לשקול נקודות מבט שהם לא היו מעלים על הדעת. זה יכול להיות רק טוב לחברה שלנו כולה, כמו גם לעתיד הקולנוע.