מהיר ועצבני 10: הכל נשאר במשפחה, אבל הפיזיקה נשארה בחוץ
לא בכל יום אנחנו פוגשים סדרת סרטים שמצליחה לשמור על אותן דמויות ועל קו עלילתי רציף לאורך עשרה סרטים מלאים. אם נניח בצד את היקומים של מארוול או את המותג של ג'יימס בונד, שמתבססים על פורמטים שונים, הרי שההישג של "מהיר ועצבני" הוא כמעט יחיד במינו בהוליווד. עם זאת, נדמה שהסדרה הזו כבר מזמן ויתרה על כל ניסיון להיצמד למציאות. בעולם של דום טורטו, המוות הוא רק המלצה (אפילו פול ווקר המנוח עדיין "מסתובב לו איפשהו" בעולם הסרט) וחוקי הפיזיקה הם בגדר הצעה בלבד.
האויב החדש-ישן והצורך בנקמה
העלילה של הסרט העשירי תופסת את המשפחה, שוב, כשהיא לא מוכנה. הפעם הנבל התורן הוא דנטה (בגילומו של ג'ייסון מומואה), בנו של הרנן רייס מהסרט החמישי. מתברר שדנטה היה שם כל הזמן, בפינות האפלות של הסרט ההוא בברזיל, ולאחר שראה את אביו נהרג, הוא הקדיש עשור שלם לתכנון הנקמה המושלמת. המטרה שלו היא לא רק להרוג את דום, אלא לגרום לו ולכל מי שקרוב אליו לסבול. והאמת? הרשימה של האנשים שקרובים לדום רק הולכת ומתארכת.
כשקופצים מעל הכריש עם תקציב עתק
בעולם הטלוויזיה קיים המושג "לקפוץ את הכריש" – אותה נקודת אל-חזור שבה סדרה מאבדת את האמינות שלה והופכת למקור לבדיחות. "מהיר ועצבני" עשתה את הקפיצה הזו איפשהו אחרי הסרט החמישי, ומאז נדמה שהיוצרים פשוט זורמים עם המגוחכות. אבל בעוד שהסרטים הקודמים היו "מטופשים ומהנים", הסרט העשירי לוקח את עצמו ברצינות תהומית מדי, מה שהופך את החוויה לקצת פחות כיפית ויותר תמוהה.
האקשן, כרגיל, נמצא במרכז, אבל קשה להתעלם מהעובדה שהאפקטים הממוחשבים נראים לעיתים פחות אמינים ממה שציפינו מסרט עם תקציב אסטרונומי של 340 מיליון דולר. בין פיצוץ אחד למשנהו, אנחנו מקבלים דיאלוגים שמרגישים כמו טלנובלה מלודרמטית, כשהמילה "משפחה" נזרקת לאוויר לא פחות מ-35 פעמים. זה כבר לא ערך, זה הפך לקלישאה של עצמה.
צפיפות אוכלוסין בתוך ה"פאמיליה"
לאורך 22 שנה, המשפחה של דום הלכה ותפחה. בסרט הנוכחי זה כבר מרגיש שלפרנצ'ייז פשוט אין מושג מה לעשות עם כמות הדמויות הזו. חלקן מקבלות זמן מסך משמעותי, וחלקן צצות לחמש דקות רק כדי שנזכור שהן קיימות. הניסיון להפוך את הסרט לגרסת ה"אוונג'רס" של עולם הרכב גורם לעלילה לקפוץ ממקום למקום בתזזיתיות, מה שיוצר תחושה של אוסף סצנות שלא תמיד מתחברות ליצירה אחת קוהרנטית.
מבחינת הקאסט, רוב השחקנים עושים את מה שהם יודעים: וין דיזל קשוח, טייריס גיבסון בתפקיד הליצן, ולודקריס על תקן ההאקר (למרות שכבר מזמן יש לו תחרות מצד דמותה של ראמזי). מצטרפים חדשים כמו אלן ריצ'סון וברי לארסון עושים עבודה סבירה, אבל מי שגונב את ההצגה הוא ללא ספק ג'ון סינה. סינה מצליח להיות גם מגוחך וגם "באד-אס" בו-זמנית, וזה עובד נהדר. מנגד, דנטה של מומואה הוא נבל כל כך ראוותני ומוגזם, שלעיתים זה פשוט מרגיש יותר מדי, אפילו עבור סרט שבו מכוניות צונחות ממטוסים.
השורה התחתונה: לאן נוסעים מכאן?
מי שמגיע לסרט עשירי בסדרה כזו כבר יודע בדיוק למה הוא נכנס. עם סרט נוסף (או אולי טרילוגיה שלמה, לפי הרמיזות של דיזל) שנמצא בדרך, "מהיר ועצבני 10" מרגיש בעיקר כמו הקדמה למשהו גדול יותר. כסרט שעומד בפני עצמו, הוא סובל מאפקטים בינוניים ומעומס יתר של דמויות, אבל עבור המעריצים המושבעים שמחפשים אקשן חסר מעצורים – זה כנראה יספיק.
שוק הקולנוע הסיני בנסיגה: שיא שלילי של שמונה שנים בזמן שבהוליווד מנסים למתוח את הגבולות, נתוני הקופות מסין מראים תמונה מדאיגה. הכנסות חופשת ראש השנה הסיני של 2026 הסתכמו בכ-5.75 מיליארד יואן – הנתון הנמוך ביותר בשמונה השנים האחרונות. למרות שסרטים כמו "Pegasus 3" של חאן חאן שלטו בשוק, הקהל מצביע ברגליים, והתפוסה באולמות צנחה משמעותית למרות ירידה במחירי הכרטיסים. נראה שגם בסין וגם במערב, הקהל מחפש משהו חדש מעבר לנוסחאות המוכרות.