חדרי אחורי ואובססיה הם סרטי אימה שונים מאוד (וזה בסדר לאהוב את שניהם)
לסרטי אימה יש רגע. שוב, נראה שסרטי אימה כן תָמִיד יש רגע: אימה נותרה אחד מהז'אנרים הפופולריים והאמינים ביותר. אני לא אכנס לכל הסיבות לכך, אבל אני חושב שזה מסתכם בעובדה שאנשים אוהבים לפחד, ושהז'אנר עצמו כל כך ניתן לגיבוש – אתה יכול להתכופף ולעוות ולסובב כמעט כל דבר לסיפור אימה. אני מניח שאתה יכול גם לשער שהאימה משגשגת עכשיו בגלל שהעולם האמיתי הפך ליותר ויותר מחריד, אבל אני אעקוף את זה כי אני לא רוצה לגרום לכולם להיות מדוכאים.
כרגע, שני סרטי אימה שומרים על דומיננטיות בתודעת תרבות הפופ שלנו. האחד הוא "Obsession", הריף המעוות להפליא של קארי בארקר ב"The Monkey's Paw" של WW Jacobs. הסרט הזה הפך ללהיט אדיר בקופות, כשהוא מתריס מכל הציפיות בכך שהוא נמשך פנימה יוֹתֵר חברי הקהל בשבוע השני שלו בבתי הקולנוע, משהו שדי לא נשמע. סרט האימה הנוסף שעולה על דעתם של כולם הוא "Backrooms", הסיוט הלימינלי של קיין פרסונס המבוסס על סדרת האינטרנט שלו. מספרי הקופות עדיין לא נכנסו ל"חדרים אחוריים", אבל כל הסימנים מראים שזה הולך להיות גָדוֹל.
ל"אובססיה" ול"חדרים אחוריים" יש הרבה מן המשותף. שני הבמאים שלהם הם צעירים חדשים (בארקר בן 26 בעוד פרסונס בן 20) שלימדו את עצמם יצירת סרטים באמצעות סרטוני יוטיוב. אף אחד מהסרטים אינו מהדורת אולפן "גדולה" ושניהם עניינים עם תקציב נמוך. אבל "החזקה" ו"חדרים אחוריים" גם כן מְאוֹד שונה, ואני חושב שזה פרט חשוב. המעריצים הם תחרותיים מטבעם, ואני כבר רואה רמזים למלחמת "אובססיה" מול "חדרים אחוריים" שתבוא. השאלה הראשונה שקיבלתי ממישהו שלמד שראיתי את שני הסרטים הייתה, "מה היה טוב יותר?" כמעט בלתי אפשרי לענות על השאלה הזו.
האימה של אובססיה ו-Backrooms שונה לגמרי
לעניות דעתי, גם "אובססיה" וגם "חדרים אחוריים" הם סרטים מצוינים. אבל למרות כל הדברים המשותפים להם, הם כן הַרבֵּה סרטים שונים מבחינת הטון, הנושאים ומה המטרות הכוללות שלהם. בין שני הסרטים, הייתי אומר ש"אובססיה" הוא יותר "כיף". שמתי שם כיף במרכאות כי "אובססיה" הוא למעשה די מטריד ומטריד. אבל יש בסרט חוש הומור מקאברי שמגביר את האימה. בארקר, שיש לו רקע בקומדיה, מוצא אבסורד בתרחישים של הסרט, ואי אפשר שלא לצחוק על כמה מהדברים המסויטים שמתגלים.
ל"חדרים אחוריים", לעומת זאת, אין כמעט חוש הומור. בין שני הסרטים, זה מרגיש כמו הסרט הקיומי יותר. בעוד ש"אובססיה" הולך וגדל מסצנה אחת לאחרת, ונבנה לקראת פרצי אימה מזעזעים, "חדרים אחוריים" נע בקצב איטי יותר, בונה אימה ואי נוחות. זה נכנס מתחת לעור שלך בצורה ש"אובססיה" לא עושה. ראיתי שיש כאלה שקוראים ל"אובססיה" "משמח קהל", ולמרות שזה אולי נראה כמו הבחנה מוזרה לסרט כה אפל, אני חושב שזה מדויק. הצפייה ב"אובססיה" עם קהל עמוס והזנה מההלם הקולקטיבי ששוטף את החדר הופכים את החוויה למהנה במיוחד.
ההבדלים בין אובססיה ל-Backrooms הם מה שעושה כל אחד כל כך טוב
"חדרים אחוריים" משחק אחרת בהרבה. אמנם ישנן הפחדות מסורתיות מרובדות לאורך הסרט, אבל האימה מ"חדרים אחוריים" מגיעה ממקום כמעט בלתי מוחשי. "דִבּוּק" זעזועים אותנו מסיבות ברורות, בעוד ש"חדרים אחוריים" גורם לנו להרגיש לא בנוח מסיבות שאנחנו לא ממש יכולים לתאר.
"אובססיה" מתעסקת בעל-טבעי, ומציגה בפנינו סיפור "תיזהר במה שאתה מאחל" מעורבב עם המיתוס הרווח של "הבחור הנחמד" שהוא הכל חוץ. העל-טבעי, למרות שהוא לא נורמלי בהגדרה, עדיין נראה איכשהו מושרש במציאות שלנו. הקסם הדמוני הפועל ב"אובססיה" הוא משהו שאנחנו יכולים "להסביר", לפחות ברמה מוכרת כלשהי. "חדרים אחוריים", עם זאת, גובל בהתהפכות לטריטוריית אימה קוסמית. החדרים האחוריים עצמם הם חללים בלתי אפשריים, פשוטו כמשמעו; הם מתנגדים לכל היגיון והיגיון והסבר. אין להם בסיס בהבנת המציאות שלנו.
והנה העניין: שתי הגישות הללו נהדרות! כמו שאמרתי, אימה היא ז'אנר בר צורה. יש מקום לעשות כל כך הרבה דברים שונים בתוך סיווג סרטי אימה, וזה משהו ששווה לחגוג, לא להפוך לאיזושהי תחרות. אתה אולי מעדיף סוג אחד של אימה על אחר, אבל מבחינתי, כמה שיותר טעמי אימה יותר טוב. "Obsession" ו-"Backrooms" אינם בתחרות. יש מספיק אימה לכולם.