מתקפת הגאווה בברלין מעוררת צער, דאגה וסולידריות עם קהילת 2SLGBTQ+
חברי קהילת 2SLGBTQ+ של ברלין ואחרים הביעו צער, כעס וסולידריות ביום ראשון לאחר שרכב נגח בהמונים בחגיגות השנתיות של יום הגאווה של כריסטופר סטריט, הרג אדם אחד ופצע 29.
מארגני המצעד ביטלו מספר אירועים קשורים לאחר הפיגוע במוצאי שבת, כולל שוק ארוחת בוקר באולם אוכל פופולרי וניקיון לאחר המצעד.
במקום זאת, אלפי אנשים התאספו למשמרת קהילה בשעה 14:00 שעון מקומי בפריזר פלאץ, הכיכר המקיפה את שער ברנדנבורג, רק כמה מאות מטרים מהמקום שבו התרחש הפיגוע.
האירוע הגיע לקיבולת המקסימלית כ-30 דקות לאחר תחילתו, למרות גשם לסירוגין, כשהמשטרה מגבילה את הנוכחות בשל אמצעי זהירות ביטחוניים, על פי המארגנים.
המשתתפים קיימו רגע של שקט לקורבנות והניפו דגלי גאווה, כאשר אחד מהם אוחז בשלט גדול מימדים שכתוב עליו "מאבל, לכעס להתנגדות!"
עבור עלי דריץ', המתקפה הקטלנית על פסטיבל הגאווה בברלין הייתה מתקפה על העיר ברלין ועל כל מה שהיא מייצגת: הגיוון שלה, הסובלנות שלה ואמונתה בחופש.
ברמה האישית, זו גם הייתה התקפה על כל מה שהברלינר מגלם.
"נולד כמוסלמי, חי כהומו, עובד כשוטר", אמר דאריץ', כשניסה לעצור את הדמעות, "התקפת הטרור הזו נוגעת בכל כך הרבה היבטים של מי שאני".
ביום ראשון, דרוויץ', בן 34, צפה בעצב בעוד יותר ויותר חברים מקהילת 2SLGBTQ+ מגיעים לפארק טירגארטן, שם התרחש הפיגוע. הם הניחו פרחים, חיבקו זה את זה והביטו כלא מאמינים בטנדר שהתנגש, שעדיין עמד חסום מאחורי עשרות שוטרים.
כמו דאריץ', רבים מהם חגגו את החיים והאהבה שעות ספורות קודם לכן, הפגינו למען שוויון והזהירו מפני עלייה בפשעי שנאה נגד הקהילה שלהם.
רק לאחר שהתעורר ביום ראשון בבוקר, הוא באמת הבין את משמעות הפיגוע.
"שאלתי את עצמי, למה בתור שוטר לא רצתי לזירת ההתרסקות כדי לעזור לעמיתיי. שאלתי את עצמי בתור הומו אם נצטרך לחיות עם יותר פחד עכשיו למרות שאנחנו כבר חווים בריונות ושנאה. שאלתי את עצמי כמוסלמי אם הקהילה שלנו תהיה חשופה לעוד יותר גזענות עכשיו".
דריץ', שנולד בברלין ובעל שורשים לבנוניים ופלסטינים, הביע דאגה שהמתקפה תקטב עוד יותר את החברה הגרמנית.
"בעצם אני מרגיש נואש הבוקר", אמר דריץ', שעובד גם כמשפיע ומפרסם סרטונים רבים ברשתות החברתיות שבדרך כלל מנסים ליצור תחושה חיובית. "אנחנו לא יכולים להיפטר מהשנאה שחלק מהאנשים מרגישים, וזה רק הולך ומחמיר".
"פשוט המום"
גם אחרים שהגיעו למשמרת המאולתרת בטירגארטן הביעו כעס וזעזוע, אבל גם חוסן.
"אנחנו פשוט המומים ממה שקרה אתמול", אמר אנדרה להמן, פקיד בכיר באיגוד הלאומי הראשי של 2SLGBTQ+, LSVD+. "הפיגוע החשוד הזה פוגע בלב הקהילה הקווירית".
להמן אמר כי חלה "עלייה של פי 10 בפשעי שנאה נגד קווירים בגרמניה בתוך כמה שנים". הוא הוסיף כי "במשך שנים, למען האמת, שום דבר לא קרה וגם, למען האמת, שנים לא הייתה זעקה מהחברה".
אשלי ג'אמפ, תושבת בריטניה בת 26, נסעה לברלין למצעד הגאווה בשבת, אך עזבה את החגיגות לפני הפיגוע. ג'אמפ, עדיין בהלם, חזר ביום ראשון כדי להשאיר פרחים באנדרטה ליד זירת הפשע.
"הם לעולם לא ימחקו אותנו, לעולם לא נעלם," הם אמרו, קולם רועד מכאב. "כל עוד האנושות קיימת, אנחנו קיימות. וכל עוד האנושות קיימת, אנחנו נתקיים. לא יורחק".
קנצלר גרמניה פרידריך מרץ ושרת המשפטים סטפני הוביג השתתפו בטקס זיכרון בכנסיית סנט מרי מימי הביניים.
אלפונסו פנטיסאנו, הממונה על הלהט"ב בממשלת ברלין, אמר שהוא היה בשער ברנדנבורג כשהכל השתנה תוך כמה רגעים.
"לכם, קהילה יקרה שלי: אני יודע שרבים מכם מפחדים עכשיו. אני לא אכסה את זה – גם אני. אבל אתם לא לבד בפחד הזה, באבל שלכם ובכעס שלכם", כתב פנטיסנו באינסטגרם.
הראפר הגרמני איקימל, שהיה חלק ממופע הבמה של היום הראשון של חגיגות יום הגאווה של Christopher Street Day, כתב באינסטגרם, "אני מקווה שאנשים רבים מבינים כמה חשוב שנישאר חזק ביחד, עכשיו יותר מתמיד".
לברלין היסטוריה ארוכה כמרכז 2SLGBTQ+
עד מיליון איש משתתפים במצעד ה-CSD של ברלין מדי שנה, לפי רשויות העיר.
הצעדה דרך הלב הירוק של ברלין, פארק טירגארטן, מפגישה קבוצות ותומכים הפועלים למען זכויות והכלה של הומואים, לסביות, ביסקסואלים, טרנסג'נדרים ואינטרסקסים.
האירוע – שנערך לראשונה בשנת 1979 – לוקח את שמו מרחוב כריסטופר בגריניץ' וילג' בניו יורק, לציון מרד סטונוול ב-1969 נגד פשיטות משטרתיות והטרדה.
ברלין תפסה זמן רב מקום מרכזי בהיסטוריה של זכויות ותרבות ההומואים, החל מסוף המאה ה-19, כאשר הסקסולוג מגנוס הירשפלד ייסד את מה שנחשב כארגון זכויות ההומואים הראשון בעולם בשנת 1897.
העיר הפכה למרכז בינלאומי של חיים הומוסקסואלים ולסביות בתקופת ויימאר הליברלית, אך הסצנה התרבותית הפורחת שהופיעה נהרסה ברובה תחת השלטון הנאצי.
למרות האפליה המתמשכת לאחר מלחמת העולם השנייה ובמהלך חלוקת גרמניה, קהילות הומוסקסואליות צצו מחדש בהדרגה בברלין באמצעות ברים, ארגונים חברתיים ואקטיביזם פוליטי.