קלינט איסטווד מאחל שהוא היה יכול לעשות סרטים עם שלושת הבמאים האגדיים האלה

ייתכן שנקבל עמלה על רכישות שנעשו מקישורים.

הקריירה של קלינט איסטווד משתרעת על פני יותר מ-70 שנה בשלב זה. בזמן הזה האיש לכאורה עשה הכל, התמודד עם להיטי שובר קופות ענקיים, ביים דרמות מהורהרות, עבד עם יוצרי קולנוע משפיעים כמו סרג'יו לאונה ודון סיגל, וזכה בארבעה פרסי אוסקר על הדרך. אבל אפילו לאגדת מסך כמו איסטווד יש דברים שהוא רוצה שיעשה, כמו למשל לעבוד עם הבמאים בילי ויילדר, הווארד הוקס וראול וולש.

כאשר קלינט איסטווד למד שיעורי משחק כחלק מתוכנית הכישרונות יוניברסל באמצע שנות ה-50, תור הזהב של הוליווד הגיע לסיומו. בשנת 1948 הפסידה פרמאונט בעימות בבית המשפט העליון ששינה את תעשיית הקולנוע לנצח בכך שאילץ את האולפנים למכור את בתי הקולנוע שלהם. הטלוויזיה התפוצצה בפופולריות, והימים שבהם האולפנים היו מגבילים את המבצעים שלהם באמצעות חוזים נוקשים החלו להתפוגג. בתוך הנוף התרבותי המשתנה הזה, איסטווד התחיל את הקריירה שלו בכך שגרם לבמאי ג'ק ארנולד להתמוטט על הסט של "נקמת היצור" מ-1955.

במובנים רבים, איסטווד עצמו היה קצת אווטאר לשינוי של תעשיית הבידור באמצע המאה ה-20. באותה שנה הוא שלח את ארנולד לזעם שהוא שוחרר מהחוזה שלו ביוניברסל. ארבע שנים לאחר מכן הוא אימץ את הפופולריות הגואה של הטלוויזיה כאשר לוהק לתפקיד רודי ייטס ב"Rwhide". עד 1964, הוא עמד מול סוג של מערבונים רוויזיוניסטיים שבסופו של דבר יביאו לסיומו של הז'אנר. בדרך זו, איסטווד עטף את האבולוציה של הוליווד באדם אחד. לרוע מזלו, זה גם אומר שהוא הגיע מאוחר מדי לעבוד עם כמה מיוצרי הסרט האהובים עליו.

בראיון משנת 2007, הצופהפיליפ פרנץ' של פיליפ שאל את קלינט איסטווד עם אילו במאי תור הזהב הוא רוצה שיוכל לעבוד איתם. "כשנכנסתי לעסק בשנות ה-50, הרבה מהאנשים האלה התחילו לפרוש", השיב. "הכרתי את בילי ויילדר מבחינה חברתית והייתי שמח לעבוד איתו. עבדתי עם ביל וולמן בסרט מלחמת העולם השנייה לאפייט אסקדריל. הייתי רוצה לעבוד עם מר. [Howard] הוקס ומר. [Raoul] וולש."

סמואל "בילי" ויילדר, במאי זוכה פרס האוסקר של קלאסיקות כמו "שיפוי כפול", היה אחראי גם על "שדרות שקיעה", הקלאסיקה מ-1950, שבמקרה היא גם הסרט האהוב על איסטווד בכל הזמנים. ברור שזה היה השילוב של "שני סגנונות שונים" שהרשים את איסטווד (לפי אסקווייר): "הסגנון של שחקנית הסרט האילם, ואחר כך עם דמותו של וויליאם הולדן, מישהו יותר עכשווי".

ראול וולש, בינתיים, היה אחד ממשתפי הפעולה החשובים ביותר של ג'ון וויין, ולעתים מיוחס לזכותו כמי שנתן לדוכס (שם האמיתי מריון מייקל מוריסון) את שם המסך שלו לאחר שקרא על הגנרל המהפכן האמריקני "המטורף" אנתוני וויין. וולש גם ביים את ווין בתפקידו הגדול ביותר לפני "מאמן עלים": זה של ברק קולמן ב"השביל הגדול" של שנות ה-30. זה משמעותי במידה שאיסטווד ייצג את ג'ון וויין של תקופתו: דמות טוטמית של המערבון שגילמה גם גישות תרבותיות רחבות יותר. הערכתו לוולש מייצגת קשר מלב בין לא רק הוליווד הקלאסית לעידן איסטווד, אלא בין הדוכס ליורשו הרוחני.

כשהוא לא ביים את ג'ון וויין בסרט "Red River" מ-1948 או זכה בפרסי אוסקר על "Sergeant York" מ-1941, הווארד הוקס פיצח את הקוד בהפיכת מרילין מונרו לכוכבת. את השפעתו של הקולנוען האגדי אפשר לראות היום גם בעבודתם של גדולים עכשוויים כמו מרטין סקורסזה וקוונטין טרנטינו. אבוי, לקלינט איסטווד מעולם לא הייתה הזדמנות לעבוד איתו. עם זאת, למרבה העניין, היה לו התמודדות קצרה עם הבמאי הרבה לפני שבכלל שקל קריירת משחק.

ב "שיחות עם קלינט: הראיונות האבודים של פול נלסון עם קלינט איסטווד, 1979-1983" איסטווד מספר על תקופה בה היה בן 17 ונסע מאוקלנד לסן לואיס אוביספו עם חברים. לאחר שהוזמנו למסיבה בווסטווד, איסטווד וחבריו ראו כמה סוסים רצים ברחוב. "אמרנו, 'אלוהים, אנחנו חייבים לתפוס את הסוסים האלה'", נזכר השחקן. "הם פשוט רצים במורד השדרה – ספולוודה." לאחר שעצרו את הסוסים שנמלטו ורערו אותם בחזרה במעלה הרחוב, איסטווד וחבריו ראו אדם רץ לעברם. "הוא אמר, 'אוי אלוהים, יש לך את הסוסים. תודה, חבר'ה'", המשיך. "הבחור שגר שם למטה אמר, 'זה הווארד הוקס, הבחור הזה שבדיוק דיברנו איתו. איש קולנוע גדול'. ממש התרשמתי".

איסטווד זכר שנתקל בהוקס במסיבה הרבה יותר מאוחר, אבל הוא שכח מזמן את האירוע. זה היה שיתוף פעולה הדוק כמו שהיה לשניים אי פעם. אחרת, איסטווד אמר לפיליפ פרנץ' שהוא התקרב לעבודה עם אלפרד היצ'קוק, אבל הקולנוען הבריטי "לא עמד בזה פיזית" באותה תקופה – עוד תזכורת לטלטלה האדירה של תעשיית הקולנוע שבאמצעותה התעורר איסטווד.