להיות עני זה עצוב, להיות עצוב זה חוסר מזל
אני שונא את ימי ראשון, בדיוק כמו שאני לא יכול לסבול את תקוות השווא של השבוע שמתחיל עכשיו, ההבטחה לחיים טובים יותר, מעין לידה מחדש שקרית המסומנת בלוח השנה ומיועדת למעטים, כאלה שנבחרו על ידי איזה אל שחי בעולם הבידור. מזמזמים בין הצחוק לטרגדיה של אחרים. אני שונא את ימי ראשון כי הם מזכירים לי את הילדות, את הנפילות בין חופש הרחוב לריתוק הביתי; אלימות בין בעל ואישה, בין אם לבת, בין בת לכלב משוטט בעל עין אחת, שנשימתו מתה עקב שאיפה מוגזמת. כולם היו אשמים, מלבד הכלב, ששרד בזכות בורותו כחיה נתונה מעט למחשבות מורכבות, המיועדת אך ורק לתפיסת עולם המבוססת על בעיטות וחוש ריח ברור.
להיות עני זה עצוב, להיות עצוב זה חוסר מזל. אמרתי את זה, אמרתי את זה ואני לא לוקח את זה בחזרה, כי אתה לא מחזיר מחשבות, ברגע שהן משתחררות הן בלתי הפיכות, כמו התאבדויות על גשרים. "כסף לא מביא אושר", אומרים העשירים בדרכם לאיים המלדיביים, או העניים שללא כל תרופה משכנעים את עצמם לאכול לחם וחמאה וקפה נמס. והם מוסיפים: "זה לא מביא אושר, אבל זה עוזר מאוד". העניים, העשירים ודומיהם בקנוניה על החיים, קשובים לבהירות החושפנית של כל אמירה פופולרית, מהכפרית ביותר ועד למדנית ביותר.
להיות עני זה לא משעמם, זה רע כמו נחשים, רק לא מזיק, כשצריך לספור את הפרוטות בסופר ולבחור בין סטייק נבזי לטונה תווית לבנה. ואתה מרגיש נאלץ לחייך בזמן שאתה מחכה בתור האינסופי באיזה לידל ניאון בפרברים. ואז יצאת לדרך למעון המפוקפק שבו הפקדת את הילדים לפני יותר מתשע שעות, ובכל יום הם גדלים במהירות מעכבת, כאילו תמיד פוסלים אותך מהחיים שבחרת, למרות שלפעמים נתנו לך הרגשה שכבשת שער.